ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
רונית ברנגה
אמנית פלסטית
איפה נמצא הסטודיו שלך?
הסטודיו שלי ממוקם בזכרון יעקב.
כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?
אמנית; פסלת וציירת, המתמקדת באמנות פיגורטיבית וסוריאליסטית.
מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
הסטודיו שלי ממוקם מאחורי הבית, מוקף עצים והוא המקום האהוב עליי. בסטודיו, שפעם היה גדול מאוד והיום, גם אם היה כפול בגודלו, עדיין לא היה מספיק, יש אזורי עבודה שונים. החמר הוא החומר המרכזי בו אני יוצרת, הוא, הכלים והמכשירים המסייעים בעבודה איתו תופסים חלק נכבד בסטודיו. בחלק אחר יש את כלי הציור: שפופרות צבעי אקריליק ומכחולים. בנוסף, יש את אזור העבודה בעץ הכולל מסורים וכלים רבים המאפשרים לי להרחיב את גבולות היצירה. התנור הקרמי ממוקם בחצר הסטודיו, המשמשת גם כאזור עבודה בחוץ. כשאני עובדת בסטודיו, אני מאד אוהבת לשמוע ספרים והסכתים, זמן איכות וריכוז.
כיצד נראית שגרת העבודה שלך?
בימים כתיקונם, אני נכנסת לסטודיו בשמונה בבוקר ועובדת ברצף עד לשעה חמש אחר הצהריים. חשוב לי מאוד רצף שעות עבודה. אני לא מחכה להשראה, הריכוז בעבודה בסטודיו מעורר כיווני מחשבה לגבי העבודה הבאה שאצור, וכך העבודה בסטודיו היא תהליך יצירה אחד ארוך ומתמשך מעבודה לעבודה, הן מבחינה מעשית והן מבחינה רעיונית. בשל אופי העבודה עם חמר, חומרים שונים ותהליכי עבודה מורכבים, יש בסטודיו בכל זמן נתון עבודות רבות בשלבי עשיה שונים: לרוב אני מתחילה יום עבודה עם ציור אקרילי על הפיסול, וממשיכה בפיסול בחומר בשלביו השונים: מתחילה פסל חדש, מביאה לשלבי גמר פסל שעובדת עליו כבר מספר ימים, מכניסה לתנור קרמי עבודות לייבוש ואחר כך לשריפה וכך הלאה.
על מה את עובדת בימים אלה?
בימים אלו אני בונה גוף עבודות רחב בנושא חפצי מעבר, ממש עכשיו אני נמצאת בתוך תהליך היצירה והעבודה הולכת ומתפתחת.
אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?
כרגע היצירה שלי עוסקת מבחינה תמטית במעברים, וליתר דיוק בנקודת המעבר החמקמקה בין עולם המציאות המוכר לעולם פנימי, דמיוני וחסר גבולות; הנקודה בה שני העולמות יכולים להתקיים יחד, במרחב סוריאליסטי מטאפורי. מרחב מאיים ומרתק בו זמנית. בנוסף, גם ברמה החומרית, אני עוסקת במעברים, בין פסל לציור. אני בונה גוף עבודות שמתקיים במרחב התלת-ממדי והולך ונטמע בתוך מרחב שטוח שתלוי על קיר והופך לציור. או לחילופין, תלוי בנקודת המבט, העבודות נובעות מהציור לחלל עצמו והופכות לאובייקטים במרחב.
האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?
מאז שאני זוכרת את עצמי, כל חיי ציירתי אבל רק במהלך השנה השנייה ללימודי במדרשה לאמנות (לפני כעשרים שנה) נכנסתי במקרה למחלקה לקרמיקה והתמכרתי לחמר. בעשר השנים שלאחר מכן, זנחתי את הציור כליל ועסקתי רק בפיסול בחמר. מאוחר יותר חזרתי לצייר על הפיסול בצבעי אקריליק. בשנים האחרונות, המטלטלות, חל שינוי מרכזי בעבודתי, וחזרתי לציור דו-ממדי. בנוסף, אני נעזרת בילדים שלי כמודלים לציור. זה שינוי מאד משמעותי בשבילי, החזרה להתחלה שלי, למקום הבסיסי, הראשוני – לציור. ובאופן יותר ספציפי, לציור פיגורטיבי המבוסס על מודלים של אנשים אהובים. יש בזה משהו מוכר, מנחם, המאפשר את היצירה, שלתקופה ארוכה הייתה מבחינתי בלתי אפשרית.
ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?
העבודה שלי, קריאה למוזות, המוצגת בביאנאלה, באה לבחון את מושג היצירה. היא מתייחסת מצד אחד לשירו של המשורר היווני הסיודוס מהמאה ה-8 לפנה"ס שבו הקריאה למוזות פותחת את הפואמה "מעשים וימים", ומצד שני היא מהדהדת את תבליטו של הפסל הדני ברטל תורוואלסן (Bertel Thorvaldsen) משנת 1807 – ריקוד המוזות על הר הליקון, תוך חיקוי תנוחת הדמויות שבו.
בתבליט, קריאה למוזות, 2026, נראות שתיים עשרה דמויות, שראשן והחלק העליון של גופן מצויר והחלק התחתון שלהן מפוסל. הדמויות נטועות בעבר, אך בו בזמן מתכתבות עם ההווה. אחת מהן, האוחזת בטלפון חכם, מחברת את סצנת ההשראה העתיקה לעולם העכשווי ומזמינה את הצופה להרהר במקורות היצירה ובתפקידה של המוזה בעידן הדיגיטלי. רובד נוסף, האינטימיות של המגע, המחווה, היצירה האמנותית המשותפת שנוצרת בריקוד ובשירה של המוזות במיתולוגיה ובתבליט של תורוולאסן, משתנה. אומנם הקומפוזיציה זהה, אך למרות הקירבה בין הדמויות, ביצירה קריאה למוזות, 2026, יש ריחוק וניכור בין הדמויות, ולא מתרחשת כלל יצירה ביניהן, קרי ריקוד, שירה ונגינה. הקריאה למוזות, במציאות של היום לא תביא השראה.
