מעשים וימים, ביקור סטודיו: רחלי בן אליהו

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

רחלי בן אליהו

אומנות עור צמחי

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

ירושלים

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אני אמנית הנעה על קו התפר שבין אמנות לעיצוב. יצירותיי נעשות כולן בעבודת יד ובקראפט מדויק ועמלני. אני מתמחה בעבודה עם עור בעיבוד צמחי בשילוב מתכות, ומפתחת טכניקות ייחודיות המעניקות לחומרים הללו נפח, נוכחות וחיים חדשים. היצירה שלי מונעת מחקירה מתמדת של היחסים המורכבים שבין אדם, זמן וחפץ. בעבודתי, אני מחפשת תמיד את המרחב החמקמק שבין הדימוי של החפץ לחפץ עצמו, ומבקשת ליצור נקודת מפגש שבה מלאכת היד המסורתית פוגשת אמירה עכשווית.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

בסביבת העבודה שלי נוכחים תמיד כלי עבודה מסורתיים של עור לצד כלי צורפות: יריעות עור, עצם, פטישים, פלאיירים ומים המשמשים לפיסול ועיצוב החומר. בעבודתי, אני משלבת בין שני העולמות הללו ולוקחת את עקרונות הצורפות אל תוך עולם העור. מאחר שחלק מהעבודות דורשות חשיבה חדשנית על אופן הפעולה, כלי העבודה משתנים ומתעצבים בהתאם לצורך.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

שגרת העבודה שלי מאופיינת בסבלנות, בריכוז גבוה ובדיאלוג מתמיד של זרימה עם החומר. זוהי עבודה עדינה ומדויקת, אך בעת ובעונה אחת היא גם פיזית ואינטנסיבית מאוד. עבורי, תהליך הבנייה כולו מספר סיפור של ידיים שעובדות עם העור; המגע והחומר אינם רק תוצאה סופית, אלא זיכרון חי של מלאכה ושל תנועה.

על מה את עובדת בימים אלה?

בימים אלה נכנסתי לעומק עולם הטולינג (Tooling) – טכניקה שממנה אני מפתחת כריות ותמונות. מעסיקה אותי היכולת להפיק מתוך חומר קשיח וכבד תחושה של זרימה, קלילות ותנועתיות, ואני מנסה דרך העבודה שלי להדגיש את ערכה ללא תחליף של מלאכת היד.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

אני חוקרת כיצד חומר ממשיך להשתנות, לנשום, 'להשתזף' ולהגיב לזמן, לאור ולסביבה ומלווה אותי השאלה כיצד אובייקט חומרי יכול לשמר בתוכו זיכרון חי של עמל, מגע ותנועת יד, ולהפוך את הרגע החולף של המלאכה למשהו נצחי.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?  

בשנים האחרונות חל מעבר מרתק בקנה המידה של העבודה שלי. כמי שמתמחה בדרך כלל באובייקטים קטנים, אינטימיים ומדויקים מאוד, לאחרונה התרחב אופן העבודה שלי אל עבר אובייקטים פיסוליים וגדולים בהרבה. המעבר הזה דורש ממני התמודדות חומרית וקונסטרוקטיבית שונה לחלוטין. הגודל החדש אינו מאפשר עוד להתעכב על כל פרט ברמת המיקרו, והאתגר האמיתי שאיתו אני מתמודדת הוא הניסיון לתרגם ולהעביר את אותה רמת דיוק, עדינות ויכולת טכנית גבוהה שנוכחת באובייקטים הקטנים אל קנה מידה גדול ונוכח בחלל.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

נווה מדבר, העבודה שלי שמוצגת בביאנלה היא כד עשוי עור צמחי מעובד, שחלקיו נתפרו ידנית בקפידה. הוא קל וגמיש, אך מראהו הכבד מתעתע ומזכיר חפץ ארכאולוגי, ומשמר בתוכו זיכרון של מגע, עמל ותהליך. הוא מתקיים במרחב שבין מלאכת עיבוד קדומה לעשייה עכשווית, ככלי שנועד לאצור, לשמר ולהוות עדות/ דרך השימוש בעור כחומר טבעי שעובר טרנספורמציה ומתעד את העבודה שהושקעה בו, העבודה מדגישה את ערכה של מלאכת היד והקראפט, ואת המחיר שבניתוק היוצר מהחומר. זהו ניסיון ללכוד את הרגע החמקמק שבו העבודה עצמה הופכת לנצחית. מכאן גם שמו של הכד – נווה מדבר המסמל מקום של כמיהה, חפץ יקר, מקום נחשק. המתח שבין תנועת היד בתהליך העבודה ובין האובייקט שנותר אחריה מגלם בתוכו כמיהה למקום של שימור ומספר סיפור של ידיים שעובדות עם העור. המגע והחומר אינם רק תוצאה, אלא זיכרון חי של מלאכה ושל תנועה.