מעשים וימים, ביקור סטודיו: שירה שובל ואריאל בלונדר

שירה שובל על עבודתה המשותפת עם אריאל בלונדר

מראיינת: קרן ניר | התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות בעיצוב, שנקר

התחלת במחלקה לעיצוב טקסטיל, תחום שלרוב מכוון לייצור ומוצר סופי. אשמח לשמוע קצת על תחילת הדרך והמעבר לתוך מרחב של חקר חומרים

ממש אחרי התואר הראשון פתחתי סטודיו עם עוד שלוש חברות, והבנתי שצריך גם עבודה. התחלתי לחשב כיוונים וראיתי שבדיוק נפתח מוזיאון עיצוב חדש, זה היה ב-2010. היה אתר אינטרנט, המוזיאון היה ממש בחיתוליו עוד לא היה שם כלום. באגף החינוך הופיעו מיילים להתקשרות. שלחתי מייל לכל מי שהיה שם, הצגתי עצמי כבוגרת טרייה שמחפשת משרה ולהפתעתי חזרו אליי. צוות ההדרכה כבר הוקם ונדרשה מדריכה באנגלית, שפת אם שלי, וככה התחלתי לעבוד במוזיאון כמדריכה. זמן קצר לאחר מכן נכנסתי לספריית החומרים ודי מהר הציעו לי לנהל את הספרייה, רגע שהתברר כמאוד משמעותי.

איפה את ממקמת את עצמך על הרצף שבין מעצבת-חוקרת-אמנית?

בהתחלה באמת ניצבתי מול קונפליקט: כשמנכ"ל המדיטק הציע לי לנהל את ספריית החומרים סירבתי, כי אמרתי "אני רוצה להיות יוצרת". כעבור שנה של עבודה בצוות ההצעה עלתה בשנית, גם אז עמדתי בפני אותה התלבטות. באותה תקופה אירחתי בספריית החומרים את ישעיהו (איש) גבאי, מבכירי מעצבי הטקסטיל בישראל (איש יצא השנה לפנסיה מהוראה במחלקה אבל הוא לימד את כל מעצבי הטקסטיל בארץ ב-45 השנים האחרונות), הוא אמר לי: "יש לך טעות בתפיסה. הספרייה היא המשך של הסטודיו שלך, ככה את צריכה לראות אותה". השיחה איתו עשתה לי ממש מפנה בחשיבה וזה משהו שנשאר איתי עד היום, שהחלוקה הזאת שאנחנו מנסים לעשות הרבה פעמים היא חלוקה סינתטית – כי גם כשאת יוצרת את חוקרת, וגם כשאת מרצה את חוקרת, כלומר הדברים שזורים אחד בתוך השני, וזה פתר לי את הקונפליקט הזה. השילוב הזה הוא דינמי שהולך ומשתנה כל הזמן בעונות שונות של החיים.

החיבור בינך ובין אריאל בלונדר נמשך כבר למעלה מעשור והוא מחבר בין אדריכלות, פיזיקה, טקסטיל ועיצוב. ספרי לי קצת על החיבור הזה ועל הדינמיקה ביניכן

אריאל היא אדריכלית, היא כבר דוקטור לאדריכלות, ובעצם הכרנו במסגרת העבודה שלנו בחולון. הכרנו ב-2013 כאשר ניהלתי את ספריית החומרים והיא הייתה מייסדת ומנהלת של מעבדת הפאב-לאב בחולון.  באותה שנה החליטו ביריד צבע טרי להקצות אזור של עיצוב טרי. בעקבות ההחלטה  פנו למנכ"ל המדיטק, אלון ספן, והציעו למדיטק להציג ביריד. כמנהלות של שני הגופים הללו נפגשנו והיה לנו קליק מקצועי, הצגנו סדרה של עבודות טקסטיל שהיו מוצגות בכניסה לביתן. הסדרנו לזה גם חסות של חברת נוסבאום בדים, ללא תקציבים נוספים. זה היה פרויקט שעבדנו עליו 24 שעות ביממה ופשוט היה חיבור מאוד טוב ומאז אנחנו יוצרות ביחד.

למרות שהתהליכים שלכן הם מאוד מדעיים ויש להם פוטנציאל אדיר לחולל מהפכה בייצור, התוצרים מוצגים בסופו של דבר בגלריות ובמוזיאונים. האם המטרה היא מחקר לשם מחקר שמייצר אובייקט אמנותי, או שהשאיפה היא שיום אחד הטכנולוגיה הזו תשמש לפס ייצור בתעשייה או באדריכלות?

אני מעריכה שתקבלי תשובות שונות ממני ומאריאל. מבחינתי לא. זה לא מעניין אותי להפוך את זה למוצר. מעניין אותי הפוטנציאל. מעניין אותי המחקר הבסיסי של הדבר ולא שזה יהיה בסוף מוצר מדף, זה כאילו מבחינתי כבר מת בשלב הזה. הפוטנציאל נמצא אבל זאת כבר אינה שאלה אלא נקודה ואותי מעניינות השאלות. אריאל תיתן לך תשובה שונה, גם עכשיו, במעבדה בטכניון היא עובדת על מחקר יישומי, מחקר חומרים שהולכים לרפאל ויכולים להשתלב ממש כפתרונות בתעשייה הביטחונית, כלומר אותה זה מאוד מעסיק.

כשתיאמנו את הפגישה, הבנתי שאין לכן בעצם סטודיו פיזי משותף. זה מפתיע, כי אתן עובדות עם חומר פיזי. איפה בעצם מתרחשת היצירה שלכן?

בתחילת הדרך היה לנו סטודיו, אולם 410, שעבדנו ממנו. אבל עם השנים כל אחת מאיתנו המשיכה לעשות עוד דברים במקביל, ולא הרגשנו צורך להחזיק יותר מקום פיזי. הפכנו למין סטודיו נודד. מכיוון שכל הפרויקטים שלנו נובעים משיתופי פעולה סביב מערכות חומריות, אנחנו כל פעם מתארחות במקום אחר. למשל, עשינו פרויקט שלם במעבדה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות. טכניקת הקרמיקה המתוסכלת התחילה בכלל ברזידנסי שקיבלנו במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, והמשיכה ברזידנסי נוסף בבית בנימיני. את הפרויקט לביאנלה הנוכחית עשינו במכון לחקר הבנייה בטכניון (שם לאריאל יש מעבדה). פרויקט אחר יצרנו במעבדה לפיזיקה של פרופ' ערן שרון באוניברסיטה העברית. בין לבין, כמובן שאנחנו גם עובדות אצלי בבית, או אצל אריאל בלילות על שולחן האוכל, אבל רוב הזמן אנחנו פשוט מתארחות בגופי מחקר.

אם מסתכלים על ההתפתחות שלכן לאורך השנים, רואים מעברים בין חומרים שונים לגמרי: ננו־צלולוז, לטקס, קרמיקה. האם הבחירה בחומר הבא נובעת רק משיתופי הפעולה המזדמנים, או שיש קו מנחה שמוביל אתכן?

התפרצת לדלת פתוחה. בדיוק היום אנחנו מגישות מאמר שעוסק בדיוק בזה – בנדידה שלנו בין מערכות חומריות, ואיך כולן בעצם מתבססות על חשיבה של טקסטיל. גם אם לא מדובר בבדים ארוגים או סרוגים באופן מסורתי, בכל החומרים שאנחנו חוקרות יש פן טקסטילי שעוסק במעבר ממשטח דו־ממדי לתלת־ממד.

מעבר לזה, הבחירות נובעות באמת מחיבורים שונים. למשל, יש לנו עבודה בשם Re-frost'מסיבי זכוכית, שהוצגה בעבר בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי חולון בתערוכת "חומרים חכמים, חומרים טיפשים". היא עסקה בחומרים מרוכבים, שזה תחום שאני עסקתי בו בתואר הראשון ואריאל כתבה עליו את הדוקטורט שלה. הפרויקט של הננו־צלולוז עם פרופ' עודד שוסיוב (פרופסור לכימיה) נולד מהיכרות משותפת – אריאל הכירה אותו מהמחקר, ואני הזמנתי אותו בזמנו להרצאה בספריית החומרים. לפעמים פרויקט נולד בעקבות קול קורא. מה שמשותף לכולם זו סקרנות לחומרים. נקודת המוצא שלנו היא תמיד מבוססת־חומר: מה אנחנו יכולות ללמוד על התכונות שלו, איך הוא מתנהג, ואיפה יש פוטנציאל לייצר איתו דיאלוג, חשיבה חדשה או יישום אחר. זה תמיד הטריגר.

בשנים האחרונות גם אצרת תערוכות מחקר, כמו הפרויקטים בקרית המלאכה. המעבר לעמדת האוצרת, שדורשת להסתכל על הדברים במבט רחב, לארגן ידע ולחבר נרטיב – איך הוא משפיע, אם בכלל, על האופן שבו את חוזרת לסטודיו וניגשת למחקר ולעבודת הכפיים של עצמך?

המקום שמעניין אותי באוצרות, הוא אותו מקום שמעניין אותי בהוראה. והוא המקום שגם מאוד עניין אותי בספרייה. והוא מקום של לייצר חיבורים. בין רעיונות לאנשים, בין אנשים לבין פרויקטים. נקודה נוספת שגם היא נפגשת עם ההוראה, זה המקום הזה של לפתח את הפוטנציאל של מישהו אחר. אני מאוד נהנית מהדיאלוג הזה שעוזר למישהו אחר לפתח את הרעיון, את המחשבה. מה שהביא אותי לאוצרות זה מחקר שטח בקריית המלאכה. כך שלמעשה יסוד האוצרות בא אצלי ממש מתוך הפרקטיקה בשטח ומתוך הידע שנצבר. מעבר לכך שאוצרות זה למעשה מהלך של יצירה.

 בואי נדבר על העבודה המוצגת כעת בביאנלה. מבחינה טכנית, יש לה קשר מובהק לפרויקט שהצגתן בביאנלה בלונדון ב־2023. איך הפיתוח של "הקרמיקה המתוסכלת" נולד ואיך הוא מיושם כאן, בעבודה שמשלבת גם את המילה "ארץ"?

 המונח "קרמיקה מתוסכלת" הוא מונח שאנחנו טבענו שמקורו במונח פיזיקלי "חומרים מתוסכלים". וזו שיטת עבודה שאנחנו פועלות בה כבר כמה שנים. עוד לפני התערוכה שלנו בבית בנימיני (2022) ולפני לונדון, התחלנו לפתח את זה ברזידנסי במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל. המטרה שלנו הייתה לבדוק איך אפשר ליישם את העקרונות של "תסכול חומרי" כדי לייצר תלת־ממד בקרמיקה. אחרי סיעור מוחות נדיב מאוד עם הצוות והמרצים שם, הבנו שהמנגנון יכול להיות שימוש בחומרים "לא מתאימים" – חומרים שיש להם מקדמי התכווצות שונים. הפידבק שקיבלנו היה: "זה לא יעבוד לכן, הכל ייסדק, יישבר ויתפוצץ בתנור, לא עובדים עם החומרים האלה ביחד". ושם בדיוק התחיל המחקר.

הפעם, לביאנלה במוז"א, לקחנו את השיטה והוספנו לה שני אלמנטים חדשים: הראשון הוא הטקסט. כבר לא מדובר בצורה שמקבלת נפח של מכל או פרח (כמו שהצגנו במוזיאון המדע בירושלים), אלא משטח שבתוכו מוטמע טקסט. האלמנט השני הוא הטכנולוגיה – זו הפעם הראשונה שעבדנו עם הדפסת תלת־ממד. את הפורצלן הדפסנו בטכניון, מה שהכניס הרבה אתגרים טכניים סביב המדפסת וצמיגות החומר, ולקח לנו הרבה זמן להגיע לתוצרים שהיינו מרוצות מהם.

הקול הקורא של הביאנלה עסק במצב האנושי והלאומי המורכב. האם המושג המדעי של "חומרים מתוסכלים" נועד להקרין גם על המצב בארץ, ואיך העבודה עונה לקול הקורא הזה?

ניסינו באמת שהחומרים והטכנולוגיה ישקפו גם את הרעיון. רצינו שהמסר יהיה חלק מהדרך ומהשיטה, ושהשיטה תבוא לידי ביטוי בדימוי. לגבי הטקסט, היו בינינו הרבה דיונים על מה נכון לכתוב. בהתחלה זה אמור היה להיות טקסט ארוך יותר, ואז בשיחה עם גלית גאון, די בתחילת הדרך, היא המליצה לנו לקצר את זה למילה אחת. אז לגלית כאוצרת יש חלק משמעותי בתוך הדיון הזה שעזר לנו. מה שנורא מעניין הוא הפידבקים שאנחנו מקבלות בתערוכה. אנשים מצליחים להרגיש את המסר גם בלי להבין את הפן החומרי־טכנולוגי. מבחינתנו, תמיד הדבר הכי חשוב הוא התהליך המחקרי, ואני מרגישה שזו פעם ראשונה שזה פשוט עומד בפני עצמו ואפילו לא צריך להסביר בדיוק מה קורה שם טכנית. זה הישג גדול מבחינתי.

העבודה באמת מאוד חזקה ומדברת בעד עצמה. אני סקרנית לגבי ההצבה בחלל – איך התקבלה ההחלטה על המבנה הזה, שמתחיל מהרצפה ומטפס על הקיר?

 יש פה עניין של אילוצים. יצרנו בערך 60 אריחים, ובתערוכה מוצגים כ־35. במקור, רצינו שהכל יהיה מונח על הרצפה כמו שביל ארוך. אבל בתערוכה קבוצתית עם למעלה מ־200 מציגים לא הייתה אפשרות לעשות את זה מבחינת עיצוב החלל. עמרי בן ארצי, מעצב התערוכה, הציע שחלק יהיה על הרצפה וחלק יטפס על הקיר. זו דוגמה קלאסית לפתרונות שעולים מעבודה משותפת עם מעצב התערוכה בהתאם למקום. אני עדיין חושבת שזה היה חזק יותר כשביל ארוך על הרצפה, אבל יש משהו מונומנטלי באופן שבו זה מטפס עכשיו על הקיר.

כשמתבוננים באריחים, כל אחד מהם מתנהג קצת אחרת. עד כמה יש לכן באמת שליטה על התוצאה הסופית, או שזה החומר שעושה מה שהוא רוצה במסגרת ה"תסכול"?

זו שאלה מעולה, כי סוגיית השליטה היא ממש הלב של הפרויקט הזה. מצד אחד, יש לנו שליטה. אנחנו מתכננות בדיוק אילו פרמטרים לשנות: עובי החומר, גודל האריח, מיקום הטקסט, זוויות החיתוך ואפיון השריפות. אחרי שנים של ניסיון, אנחנו יודעות לחזות איך האות תתרומם בגלל כיווץ היתר של הפורצלן. אבל יחד עם זאת, השליטה לעולם לא מלאה. בקרמיקה, תמיד יש הפתעות בתנור. החומר עצמו לא תמיד הומוגני, ויש המון תהליכים ידניים שבהם מספיקה סטייה קטנה כדי "לשבש". גם לתנאי הסביבה יש השפעה – אם התחלנו את הפרויקט באוגוסט בחום כבד וסיימנו בינואר עם מעילי פליז, התייבשות החומר משתנה. גם המיקום במדף העליון או במדף התחתון של התנור משנה. זה ממש ריקוד בין שליטה לחוסר שליטה. אבל זה בשום אופן לא מקרי. מאחורי כל אריח שמוצג שם, יש בין חמישה לעשרה "אחים" שלו שיצרנו כדי לבדוק מה קורה כשמשנים זווית קטנה בחתך. הכל מתועד. ולפעמים יש פספוסים טכניים שהם מפתיעים ומעניינים, ואנחנו בוחרות להכניס אותם לניסוי.

 קשה להסתכל על המילה "ארץ" שמתפרקת לכל הכיוונים ולראות בזה עבודה אופטימית. איך היצירה והעשייה שלכן מושפעות מהמצב הכללי כרגע?

חד משמעית, קשה לי להגיד שאנחנו במצב אופטימי כרגע. בעבודה הזו באמת ניסינו להביע באמצעות החומר, הטכנולוגיה והתהליך את המצב – השבר, חוסר היציבות וההתפרקות. תכניסי לשם איזו מילה שתרצי, הכל יתאים. אבל עצם זה שאנחנו יוצרות ומציגות, זה בעיניי אופטימי. לא כקלישאה. עצם העובדה שאנחנו יוצרות, שזה מעניין אנשים, שזה מתוקצב, מוצג ומעורר שיח – זו פעולה אופטימית וזו עמדה בתוך המצב הזה. רעות ברנע כתבה בפורטפוליו שהיא ראתה בעבודה גם אפשרות לבנייה מחדש. אני מודה שלא בהכרח ראיתי שם בנייה מחדש , אבל הפורמט של עבודה כן התפתח מצורה של אריח או לבנה. עצם הפעולה החזרתית – לייצר עוד אריח ועוד אריח בניסיון לחקור ולהבין את התסכול ואת המצב – זו פעולה של חיפוש שיש בה כוח. ובינינו, היינו יכולות גם להמשיך לייצר 500 אריחים כאלה לנצח.