מעשים וימים, ביקור סטודיו: שלי בונה

שלי בונה

המעצבת שמשקמת את הים

מראיינת: ענת לוסטינגר, התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות בעיצוב, שנקר

נפגשתי לשיחה עם שלי בונה, בוגרת תואר ראשון בהצטיינות יתרה במחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, 2022. בעלת תואר שני בהצטיינות בעיצוב תעשייתי מחקרי בטכניון, חיפה. דיברנו על המחקרים שעשתה, הקשר שלה לים, ועל הרגע שבו הבינה שקהל היעד שלה הוא בכלל דגים.

הי שלי, נעים להכיר

מה הביא אותך ללימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל?

כילדה אהבתי כל מה שקשור ביצירה ובעיקר לצייר. כדי להתקבל לתיכון תלמה ילין, הגעתי למבחנים עם חמישה ציורים וסקצ'בוק. ראש המגמה זיהתה את הכישרון שלי, אבל ביקשה שאחזור כעבור חודש עם תיק עבודות מקיף יותר. ישבתי בבית יצרתי עוד עבודות, חזרתי והתקבלתי. הלימודים היו מדהימים, זה היה הפוקוס שלי, הייתי מגיעה ראשונה לסטודיו יוצאת אחרונה. בנוסף לאמנות הרחבתי גם בביולוגיה ומאוד נהנתי מזה, אפילו השתתפתי באולימפיאדה לביולוגיה של התיכונים, עם פרויקט הגמר שעשיתי בכיתה יב.

בתיכון שילבת בין אמנות לביולוגיה. מתי הבנת שזה הכיוון שבו תרצי להתמקד בפרויקטים שלך?

תמיד אהבתי ביולוגיה וגם אמנות, ידעתי שבעתיד ארצה לשלב ביניהם ושהם קשורים אחד בשני, כל תחום יכול להעמיק את השני. ההבנה שהתגבשה אצלי בשנה השנייה בבצלאל, היא המשיכה שלי לעשייה סביבתית ומקיימת. אחרי שנת הלימודים הראשונה שבה למדנו מבואות, שמתי לב שבכל פרויקט אני נמשכת להביא את הצד המקיים של החומרים ושיטות העיצוב. בתחילת השנה השנייה התבקשנו להגיש פרויקט בנושא בקבוקים, כבר אז היה לי חשוב ליצור משהו בעל ערך מקיים.
כשהחלה הקורונה שני דברים מאוד השפיעו עליי: נחשפתי להשפעה שלנו, בני האדם, על הסביבה וגם חזרתי לגור אצל ההורים. הקמתי גינת ירק עם אבי והתחלתי לגדל ירקות אורגניים עם קומפוסט, התחלתי למחזר ולהשתמש בחומרים ומוצרים טבעיים. מאז המודעות שלי גדלה והיום אני מכינה לבד חומרים טבעיים לכביסה, למדיח וסבון טבעי. בשנה השלישית התמקדתי בפרויקט של הידרופוניקה, יצאתי לחילופי סטודנטים באוניברסיטת MOME בהונגריה, ובשנה הרביעית עסקתי במחקר סביב עשב הים.

איך הגעת מהגינה של ההורים אל מתחת לפני המים?

המשפחה שלי מאוד מחוברת לים, אנחנו שטים, צוללים ואוהבים מאוד את הים. אבא שלי לקח אותי לצלילת ניסיון באילת כשהייתי בת שש, ובגיל 12 עברתי קורס צלילה. כשצוללים לאורך שנים, אי אפשר להתעלם מהמצב הגרוע של השוניות ומנסיגת עשב הים. בשנה הרביעית בבצלאל יש פרויקט מקדים לפרויקט הגמר, "פרויקט גמר בשבוע", בחרתי לעבוד עם "הגן של נמו" באיטליה, זו חווה של כיפות ביוספריות תת-ימיות לגידול ירקות. שם הבנתי שאני רוצה להציע פתרון עיצובי לבעיות אקולוגיות ימיות.

ספרי על פרויקט הגמר בבצלאל שהוא גם הפרויקט שמוצג בביאנלה

SeaTex מציג חזון חדש לחקלאות תת-ימית: שיקום מדשאות של עשב ים באמצעות יחידות לזריעה ולגידול, שחלק ממנו נבחר להצגה בביאנלה. הפרויקט עוסק בשיקום מדשאות עשב ים –  צמח המשמש בית גידול ומקור מזון שנכחד בגלל פגיעת האדם. גידולו יכול לשמש מענה לבעיות אקולוגיות כמו פליטות פחמן ונסיגת חופים. פיתחתי יחידות זריעה מחומרים אורגניים מתכלים: כל יחידה מכילה שלוש יריעות: באחת שתולים הזרעים של עשב הים, שתי היריעות הנוספות מגינות על הזרעים מפני בעלי חיים בשלבי הנביטה הראשונים ועוזרות לעגן אותה לקרקע. ברגע שהעשב מתחיל לצמוח, המבנה נעלם ומאפשר למערכת האקולוגית להמשיך להפיץ את עצמה הלאה.

הצד המחקרי בפרויקט היה דומיננטי, פרופ' חיים פרנס, שהיה המנחה שלי, עודד אותי לחבר את שני השדות שעניינו אותי: ים ועיצוב, תוך כדי מחקר משולב עם עיצוב. בסיום הפרויקט האתגר הגדול היה להנגיש מחקר ביולוגי, צורה, צבע, חומר ועיצוב, לקהל הרחב, ולכן בהגשה של הפרויקט עיצבתי חוברת שריכזה את כל המידע והפכה את המחקר לחלק בלתי נפרד מהתצוגה. אני שמחה לראות מגמה שהולכת וגדלה בשנים האחרונות של יותר פרויקטים שמתחברים לים ולטבע בתחום העיצוב התעשייתי.

בעקבות SeaTex זכית בפרסים

כן, בסוף הלימודים זכיתי בפרס מייזלר לעיצוב ובפרס "תו בצלאל – קיימות וקהילה". בנוסף, בחודש שעברה פרויקט זכה בתחרות Green Product Award הבינלאומית.

אילו תגובות קיבלת מאנשים שראו את הפרויקט?

התגובות היו מרגשות. אנשים, ואפילו ילדים, התחברו לרעיון ושאלו שאלות עמוקות. משמח אותי שהצלחתי לגעת בקהל דרך נושא שקרוב לליבי. יש בפרויקט עומק מחקרי וחדשנות טכנולוגית. אני שמחה על כל הזדמנות להציג את הפרויקט, וכך לעודד את המודעות לחשיבות עשב הים לאקולוגיה ימית. וגם להראות את הקשר ההדוק שבין עיצוב לביולוגיה ושעם חשיבה עיצובית אני כמעצבת יכולה להציע פתרונות חדשים בתחומים אחרים.

איך הצלחת להוציא לפועל את הניסוי הימי הראשון?
כשרציתי לעשות את הניסוי הראשון בים, היה לי ברור שזה נשאר במשפחה. אבא שלי, חבר משפחה קרוב, ובן זוגי היו הצוללנים הראשונים שירדו למים כדי להצליל את היריעה. אפשר לראות אותם בסרט של הפרויקט. היה בזה משהו מאוד מרגש, האנשים שהכי קרובים אליי, אבא שלי, שדרכו התאהבתי בים, היה נוכח בניסוי הראשון ועזר לי במימוש המחקר.

איזה חלק מהפרויקט מוצג בביאנלה?

בביאנלה מוצגת יריעת הזרעים מתוך פרויקט SeaTex ולצידה סרט שמראה את הניסוי בים. בנוסף, מוצג פרויקט הנעליים אֶוצִ'י איש הקרח, שפיתחתי יחד עם שלי ואילון סתת-קומבור (וזיכה אותנו השנה בפרס ה-Footwear Global Award לחדשנות בתלת-ממד). הקונספט של "אוצ'י איש הקרח" הוא נעל שאין לה סוף: בסיס הנעל מודפס בתלת-ממד מחומר ממוחזר. עליו יכול המשתמש להתקין בעצמו שכבות חדשות מפסולת אישית. במקום לזרוק את הנעל כשהיא מתבלה, מחליפים שכבה ומייצרים אינסוף שילובים. המטרה שלנו הייתה ליצור מודל שמאפשר שימוש חוזר בחומרים קיימים.

אחרי שסיימת את בצלאל המשכת לתואר שני בטכניון. במה התמקד המחקר שלך שם?

המשכתי את המחקר הימי והמחקר אחר צבע וצורה, אבל הפעם התמקדתי בנושא שיקום האלמוגים וגיוס דגים. פרויקט המחקר שלי, בהנחיית פרופ' עזרי טרזי, עוסק בתכנון מבנים קרמיים מודפסים בתלת-ממד לשוניות מלאכותיות ונקרא באבל ריף (Bubble Reef).

מה גילית במהלך המחקר?

שוניות האלמוגים נמצאות בסכנת הכחדה ממשית התחזיות מצביעות על הכחדה של עד 90% מהן עד שנת 2050, נתון שמחייב שיקום אקטיבי באמצעים מלאכותיים. המחקר שלי בחן כיצד צורה, צבע וחומר משפיעים על המערכת האקולוגית. בניסוי בים האדום, בדקנו האם למינים שונים של דגים יש משיכה לצבע מסוים, וכיצד המשתנים הללו פועלים יחד כדי למשוך חיים חדשים לשונית ואיך אפשר לקחת בסוף את כל המסקנות האלו ולהשתמש בהם כאשר אנחנו בונים שוניות מלאכותיות ורוצים לייצר שיקום משמעותי בסביבה הימית.

זה מוביל לשאלה מעניינת: איך נראה תהליך העיצוב כשהלקוחות שלך הם שונית, דגים ואלמוגים, ולא בני אדם?

קהל היעד הוא דגים אבל גם אנשים. המטרה היא ליצור סביבות מחיה חדשות לבעלי החיים בים, ובמקביל להרחיק את האנשים הצוללים מסביבות מחיה טבעיות. אנחנו רוצים לגרום לצוללים להתבונן בסביבת המחיה החדשה שנוצרת ובינתיים להרחיק אותם מסביבת המחיה הטבעית כדי שתשתקם.

מסתבר שדגים לא אדישים לצבעים. מה בדקת בניסוי ואיך זה שדג אחד נמשך לצבע מסוים ואחר לצבע שונה?

העניין שלי בצבע התחיל בפרויקט הגמר בבצלאל. לא הבנתי איך אפשר לעסוק בשיקום הסביבה הימית בלי להתייחס לצבע. במיוחד כשראיתי שרוב הפיתוחים של שוניות מלאכותיות עד אז היו ללא צבעים. פגשתי במעבדה באילת את ד"ר דריה אקוניק מתורכיה שאישרה את התחושה שלי: צבע הוא קריטי לבעלי חיים, לכל מין בים יש ראייה שונה. התזה שלי בטכניון הפכה לניסוי ראשוני בתחום, שבוחן את השפעת הצבע על גיוס דגים בשוניות אלמוגים מלאכותיות מודפסות בתלת מימד בקרמיקה. נושא הצבע היה חשוב לי, למרות שזה האריך את המחקר משנתיים לשלוש שנים וחצי. מבחינתי, אי אפשר להפריד בין צבע, צורה וחומר. התוצאות היו חד-משמעיות: כבר בשלושת הימים הראשונים הגיעו מאות דגים והראו התפלגות ברורה בין הצבעים. הוכחתי שהצבע משפיע על משיכת המינים הביולוגיים וזה בהחלט פותח לדלת לניסויים נוספים בנושא. השתמשתי בצבעים שאינם פוגעים בסביבה הימית, וכעת אני בוחנת אפשרות להטמיע בתוכם נוטריינטים (חומרי הזנה). צבע הוא לא קישוט, הוא כלי הישרדותי חיוני לבעלי החיים בים.

מה התוכניות שלך לעתיד?

לפני כמה חודשים סיימתי את התואר השני בטכניון. אני טיפוס שאוהב עשייה ויש הרבה תחומים ונושאים שמעניינים אותי ויש לי תשוקה לחקור ולהתפתח בהם. אני שואפת לפתח את הסטודיו שלי ולהמשיך לעבוד בתחומים מגוונים ומעשירים מכל מיני דיסציפלינות, להמשיך לגעת בחומרים מגוונים, ובטכניקות וטכנולוגיות חדשות ומעניינות.

לסיום, כמעצבת צעירה שפועלת עם הרבה תשוקה, מה המסר שחשוב לך להעביר?

בתור מעצבת שמאמינה בקיימות, השאיפה שלי היא להטמיע את הערכים הסביבתיים עמוק בעולמות העיצוב. מבחינתי, עיצוב טוב הוא כזה שמתחשב במחזור החיים של החומר ותורם לסביבה שלו. יש בי רצון לעורר מודעות לאקולוגיה ימית בקרב קהילת המעצבים והקהל הרחב. הייתי שמחה שאנשים יוכלו "לצלול" פנימה, ולהבין שעיצוב יכול להיות כלי עוצמתי לשינוי סביבתי.