מעשים וימים, ביקור סטודיו: תמרה אפרת

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

תמרה אפרת

מעצבת ואמנית

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

בלבונטין

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אני מעצבת ואמנית הפועלת במרחב שבין קראפט, טכנולוגיה וחומר. הפרקטיקה שלי נעה בין מחקר חומרי לפעולה ידנית עמלנית, ובוחנת כיצד טכניקות מסורתיות יכולות לקבל חיים חדשים דרך כלים עכשוויים, דיגיטליים וטכנולוגיים. בעבודותיי אני מתעניינת במפגש שבין שליטה לאי־שליטה: בין תכנון מוקדם למה שהחומר, הקיפול, ההדפס או היד האנושית מייצרים תוך כדי התהליך. הפרקטיקה שלי מבקשת להרחיב את גבולות הטקסטיל, לא כמשטח רך בלבד, אלא כגוף, כמבנה, כזיכרון וכמרחב. דרך החומר אני חוקרת שאלות של מסורת, טכנולוגיה, נשיות, עבודה ידנית, זיכרון תרבותי ואדריכלות של פני שטח.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

סביבת העבודה שלי משתנה בכל פרויקט, מכיוון שכל עבודה נבנית מתוך חומרים, טכניקות ושאלות אחרות. לפעמים מלווים אותי בדים, חוטים, סקיצות ודימויים, לפעמים חומרים קרמיים, תבניות ומשטחי עבודה, ובפרויקטים מסוימים גם חומרים ביולוגיים חיים ותהליכים מעבדתיים. אני אוהבת את העובדה שהסטודיו מתאים את עצמו לפרויקט וכל פרויקט מייצר סביבו עולם עבודה חדש לגמרי.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

שגרת העבודה שלי משתנה מפרויקט לפרויקט, אך לרוב היא מתחילה במחקר, איסוף דימויים, חומרים, טקסטים והקשרים תרבותיים או טכנולוגיים. משם אני עוברת להתנסות חומרית: בדיקות, סקיצות, דגימות ותהליכים ידניים שמאפשרים לי להבין את ההתנהגות של החומר. העבודה מתפתחת דרך ניסוי וטעיה, בין תכנון לבין תגובת החומר בפועל, עד שנוצרת שפה צורנית וחומרית שמובילה את הפרויקט קדימה.

על מה את עובדת בימים אלה?

האמת היא שקורים הרבה דברים בסטודיו בתקופה האחרונה. אני עובדת על גוף עבודות חדש וגדול המשלב טקסטיל וקרמיקה לקראת תערוכה בחו״ל. וממש בימים אלו אני מתחילה לימודי דוקטורט, במחקר שיעסוק בחיבור שבין עיצוב לביולוגיה ובאפשרות לעבוד עם מערכות חיות כחלק מתהליך יצירה. בנוסף אני עובדת על שני פרויקטים שמרגשים אותי מאוד עם המעצב שאול כהן. הפרויקט הראשון ממשיך את הרזידנסי המשותף שלנו במכון ויצמן, שבו פעלנו במהלך השנה וחצי האחרונות, ויוצג במוזיאון העיצוב חולון בספטמבר, בתערוכת ״המעגל״. השני הוא תערוכה זוגית של שאול ושלי, באוצרות מיה דבש, בשיתוף מעבדה למיקרוביולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, שתפתח בסוף אוקטובר.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

מעסיקות אותי שאלות שקשורות לחומר, זיכרון, קיימות והקשר בין מסורת לעכשוויות. אני מתעניינת באופן שבו טכניקות ותהליכים ידניים יכולים לקבל פרשנות חדשה, וכיצד חומרים שונים, טקסטיל, קרמיקה או חומרים אורגניים, יכולים לשאת בתוכם עקבות של פעולה, זמן ומקום. ברמה האסתטית אני נמשכת למתח שבין סדר לחופש, בין דימוי למבנה, ובין פני שטח עדינים לנוכחות פיסולית. במקביל, מעסיקות אותי שאלות של קיימות, האטה, שימוש מחודש בחומר, והאפשרות ליצור מתוך הקשבה לחומר ולא רק מתוך שליטה בו.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

כן, אני מרגישה שלאחרונה אופן העבודה שלי מתרחב לחומרים ולתהליכים חדשים. לצד העבודה בטקסטיל ובסוגי קראפט שונים, אני מתחילה לשלב גם חומרים חיים ותהליכים ביולוגיים, שמעלים שאלות אקולוגיות על חומר, זמן, השתנות וקיימות.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

העבודה נוצרה במסגרת רזידנסי בתחייה 14 בתל אביב, בו עשיתי שיתוף פעולה עם אחד ממפעלי הפליסה האחרונים שנותרו בארץ ״פליסארט״. במהלך העבודה חקרתי את ההיסטוריה של טכניקת הפליסה, וגיליתי שמקורותיה במצרים העתיקה, שם בגדי פליסה נלבשו על ידי האצולה ובני המעמד הגבוה והאצולה ושימשו כסמל סטטוס.
יצרתי סדרה של תשעה פטרנים שונים, שכל אחד מהם נוצר מתוך סיפור מצרי עתיק אחר. כל פטרן הודפס על בד, ולאחר מכן עברו תהליך ידני של קיפול, תפירה ורקמת סמוקינג. בניגוד לשיטות פליסה תעשייתיות, המבוססות לרוב על חומרים סינתטיים ותהליכים מכניים של חום וקיבוע, בחרתי לעבוד עם בדים טבעיים בלבד ולקבע את הקפלים באמצעות עבודת יד. העבודה מבקשת לפתוח דיאלוג בין היסטוריה לחדשנות, בין קראפט לטכנולוגיה, ובין הדימוי השטוח לבין חומר שמקבל נפח, גוף ונוכחות.