משכית: על עיצוב התערוכה

התערוכה משכית 70/30/10 (אוצר: שחר אטואן) מתמקדת במורשת האופנתית של משכית: מראשיתה בשנת 1954 כחברה ממשלתית לטיפוח תעסוקת בית בקרב עולים חדשים; דרך צמיחתה לרשת חנויות ברחבי הארץ במחצית השנייה של המאה ה־20; ועד סגירתה ב־1994 ותחייתה כמותג של אופנה עילית בבעלות פרטית ב־2014.

המוצגים בתערוכה ערוכים בשבעה פרקים נושאיים (ולא על פי רצף כרונולוגי): מארג, מסורת, אדמה, מדבר, צבע, לְבָנָה, כוכב. כל פרק מוקדש למאפיין, מסורת או עקרון בולטים באופנה שיצרה משכית. הישן והחדש מוצגים זה לצד זה, בערבוביה ובסמיכות שמאפשרת דו־שיח בין עיצובים עכשוויים לדגמים היסטוריים. הצבת הפריטים בחלל התערוכה מגיבה לעושר החומרי, לצבעוניות השופעת, לפני השטח של האריגים והשטיחים ולטקטיליות של מלאכות היד המסורתיות.

הזיקה למקומי לבשה פנים רבות באופנה שהתעצבה במשכית: החל בקשת הצבעים שהדהדה את נופי הארץ בגוני השמש והחול, ההרים, הזית והים; עבור בחומרים טבעיים כגון חלוקי נחל, צדפים או עץ זית ששימשו להכנת כפתורים, וכלה בשמות הדגמים שאזכרו יישובים בארץ ודמויות מהתנ"ך.

עיצוב התערוכה ממשיך את המורשת האופנתית־עיצובית של משכית. שוחחנו עם מעצב התערוכה, עמרי בן ארצי מסטודיו OBA ועם דפנה גרייף, המעצבת הגרפית של התערוכה, על תהליך עיצוב התערוכה והמחקר שנערך לקראתו.

מהו להבנתכם הדי. אן. איי העיצובי של אופנת משכית, ואיך ניסיתם לתרגם אותו, או להביא אותו לידי ביטוי בעיצוב התערוכה?

דפנה: כשפנו אלי לעצב את השפה הגרפית של התערוכה שמתייחסת לזהות של משכית, פניתי אל המקורות שבנו את אופנת משכית ההיסטורית ואל הרצון של הבעלים כיום להמשיך ולעצב בגדים, תוך שמירה על הרוח המקורית של משכית.

התפיסה הבסיסית של אופנת משכית הייתה חלק מהלך רוח שהיה נפוץ בקרב אמנים ומעצבים שרצו ליצור בארץ החדשה שפה מקומית ייחודית, שנשענת על שורשים יהודיים־מסורתיים ומסורות מהתפוצה ומהתושבים הבדואים המקומיים וחיבור לזמן ולמקום. אופנת משכית שנוסדה על ידי רות דיין, אימצה אלמנטים מהמסורת התימנית יחד עם מסורות ערביות ובדואיות שעובדו לכדי שפה חדשה ומקורית, שרוחות מדבר ואורנמנטיקה מקומית מנשבות בה.

עמרי: מתחילת דרכה היה ניכר שהרצון של מייסדי משכית הוא לספר סיפור. סיפור של בריאה, של שיטוט, של חזרה לפשטות החומר, למקומיות ולמקורות ולדבר הזה מאוד התחברתי.

ספר קצת על בחירת הצבעים ועל החומריות של האלמנטים השונים, וכן על האלמנטים הטופוגרפיים שבולטים בחלל.

עמרי: ארץ־ישראל התברכה בשילוב נדיר יחסית של תנאי שטח, ובתנאי אקלים ונוף מגוונים – בין מזרח למערב צפון ודרום. בהשראתם דגמתי פלטת צבעים מייצגת שמתחילה בגוונים בהירים־חוליים דרך אדמת חמרה עשירה יותר ועד לגוון ירקרק שמייצג אדמה פורייה ומרמז על המאמץ החלוצי להפרחת השממה. ה"איים" שעליהם מבוססת התצוגה מייצגים בצורה מעורפלת את השיטוט, את אדמת הטרשים, את יצירת יש מאין, במקום שאליו התנקזו מכל רחבי העולם קהילות בעלות מסורות שונות ובנו מדינה. השילוב בין מזרח למערב, והעושר התרבותי־סגנוני מיוצגים היטב במשכית וניכר שההכלאות האלו יצרו אלמנטים ייחודיים בפריטי הלבוש.

עיצוב הכותרת של התערוכה מתייחס ללוגו המקורי של משכית. מה תוכלי לספר על השפה הגרפית של הלוגו המקורי ועל האלמנטים שנוספו לו במהלך עיצוב הכותרת? 

דפנה: השפה העיצובית שבחרתי ללוגו התערוכה ולעיצוב הטקסטים הנלווים נשענת על אלמנטים שמבטאים שילוב בין מסורת יהודית, מקומיות מזרחית, מודרנה מערבית ומקומיות בדואית.

הלוגו המקורי של בית האופנה משכית עוצב על ידי אליעזר ויסהוף בשנות ה־60 והוא בנוי מטיפוגרפיה מסורתית וצורות שלקוחות משפת האופנה. מעין שילוב של מזרח ומערב, מסורת ומודרניזם. בבניית הלוגו של התערוכה ניסיתי לשמר את האופי המקורי של הלוגו בעיקר את עיצוב האות ש' שמקורו במסורת הטיפוגרפית היהודית, עם הדגשים של הרימונים שעל ספרי התורה או כתר מלכות. בשפה האנגלית שמופיעה בכותרת התערוכה ניסיתי להעביר את רוח הזמן העכשווית, בתוספת טיפוגרפיה ערבית שלא מופיעה במקור.

הנגשת השפה הערבית שמקובלת כיום במוסדות ציבור, אפשרה להכניס את האלמנט המזרחי ללוגו, ובכך להאיר את התפישה של משכית, שמשלבת בין מזרח למערב, יחד עם תנופה ורעננות. התמהיל החדש מייצר לוגו דינמי כמו בד המתנפנף ברוח מדברית.

דפנה: הצבעוניות שבחרתי לשפה הגרפית, נשענת על אותו קונספט: מדבר, אדמה ואורנמנטיקה מזרחית. יש כאן צמצום מינימליסטי של מספר צבעים קטן כיאה לתקופה שבה פעלה משכית ההיסטורית – חלוציות ובניית עולם חדש

התערוכה משלבת מוצגים מסוגים שונים – מערכות לבוש ואופנה, תכשיטים, שטיחים, פריטים ארכאולוגיים, סרטי וידאו ועוד – מה המשמעות של זה בעיצוב החלל ובהקמת התערוכה?  

עמרי: ניסינו לייצג בתערוכה את פרטי הלבוש הייחודיים ואת האבולוציה של משכית לאורך השנים. לצד כל אלו מוצגים פריטים ניסיוניים של רקמות, סקיצות של מעצבות, רעיונות ואף פריטים ארכאולוגים, למשל אריגים שנמצאו בחפירות בנחל חבר במדבר יהודה והיוו השראה לדגם עין גדי (פרופ' ידין שעמד בראש משלחת החפירות סייע למעצבי משכית בשחזור הבדים). בתערוכה מוצגות לראשונה לקהל קולקציות בגדי ילדים שעוצבו במשכית מסוף שנות ה־50 ועד לאמצע שנות ה־70, וכן שטיחים שעוצבו על ידי אמנים ונארגו במנעד רחב של מסורות וטכניקות, לצד קטעי ארכיון ועבודת וידאו עכשווית.

כל אלה מחזקים בעיני את התפיסה הרב־ממדית של משכית ההיסטורית כ"בית אופנה" או כ"מותג" בשפה עכשווית, דבר נדיר וייחודי בנוף הישראלי בשנות פעילותה הראשונות של משכית. המחשבה על קורת גג אחת שמכילה פריטי לבוש מפוארים ופריטים משלימים, הייתה נדירה בנוף בשנים הראשונות להקמת המדינה.

מהו הפריט החביב עליכם בתערוכה? מדוע?

עמרי: אחד הפריטים שהתחברתי אליו נמצא בתת־פרק "משוטטי החופים" שמציג זכוכיות עתיקות שנאספו בחוף אפולוניה ונצרפו ביד אומן לקולקציית תכשיטים בשם זה. השימוש בזכוכית עתיקה הופכת למעשה כל פריט לייחודי (One of a kind) גם אם הוא חלק מסדרה.

דפנה: אני אוהבת את מעיל המדבר (זהו הדגם המזוהה ביותר עם משכית. פיני לייטרסדורף, מעצבת הבית של משכית עיצבה את הדגם בשנת 1955 והפריט הפך פופולרי גם מעבר לים ובקרב ידועניות ועוצב בגרסאות רבות. מעיל המדבר נוכח גם במשכית העכשווית, בעיבודים שונים). מעיל המדבר מביא עולם פראי וחופשי, רחוק מהציוויליזציה, אל האישה המודרנית בעיר הגדולה.

כמו כן אהבתי את הסיפור מאחורי השרשרת שפיני לייטרסדורף עיצבה, לאחר שאספה זכוכית עתיקה מחוף הים ויצרה תכשיט יוקרתי מחומר זול לכאורה.