מתארחת בביאנלה: חממת המכללה למנהל – אמיתות מומצאות

הביאנלה מארחת זו אחר זו חממות אקדמיות, בהובלת מוסדות אקדמיים מובילים בישראל. שלוש מהן מתארחות בגלריית המגדל, מציגות גישות ייחודיות, ומאפשרות הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליכי חשיבה ועבודה מבוססי מחקר. חממת בית הספר לעיצוב וחדשנות של המסלול האקדמי המכללה למנהל מציגה תחת התמה "המכון לחקר אמיתות מומצאות 3026" ומזמינה את המבקרים למסע שאינו חוזר אל העבר, אלא מביט עליו מן העתיד.

תאריכים: 25.6.26 – 7.9.26

כתבה: מעצבת מיכל קסטיאל, דיקנית בית הספר לעיצוב וחדשנות, המסלול האקדמי המכללה למנהל

השנה היא 3026. מתוך נקודת המוצא הזאת הוקם במסגרת החממה המכון לחקר אמיתות מומצאות 3026,  מוסד מחקר פיקטיבי המאמץ את השפה, הכלים והאסתטיקה של ארכאולוגיה, מוזיאולוגיה ושימור, ובאותה נשימה מערער על הסמכות שלהם לקבוע מה באמת התרחש בתקופת זמן כזו או אחרת על פי חפצים שנמצאו במקום.

אלף שנים חלפו מנקודת ההווה הנוכחית, חוקרים מן העתיד מנסים להרכיב מחדש את סיפורה של התרבות המקומית שהתקיימה כאן בראשית המאה ה־21. מול עיניהם מונחים שרידים, חפצים, טקסטים, דימויים וסימנים מן השנים 2020–2026. ההקשר המקורי אבד, ומה שנותר הוא מרחב פתוח לפרשנות.

עבר. ממצא. פרשנות

מה יידעו עלינו בעוד אלף שנים? האם חפץ יומיומי ייקרא בעתיד באופן שבו אנחנו מבינים אותו היום? האם טכנולוגיה ביתית תהפוך לחפץ פולחני? האם מרחב שנבנה להגנה ייתפס כעדות לטקס חברתי? ומה יספרו שברי התרבות הפופולרית על האנשים שחיו כאן? העבודות בחממה מתפקדות כממצאים ארכאולוגיים שהתגלו בעתיד הרחוק. הסטודנטיות והסטודנטים בונים עבורם היסטוריות, משחזרים הקשרים ומנסחים פרשנויות באמצעות קטלוגים, שרטוטים, מפות, שחזורים ועדויות חומריות – כל אותם אמצעים חזותיים שאנחנו רגילים לזהות עם ידע מוסמך ומבוסס, אך במכון הקונטקסט מקרי, נע בין המוכר והידוע אל ההזוי והביקורתי. המחקר מתחיל במקום שבו הוודאות נגמרת. איי־רובוט, חדרי ממ״ד והשיר "חרבו דרבו” הם בין השרידים של התרבות המקומית שהמכון העתידי מנסה לפענח. מוכרים מאוד עבור מי שחיים כאן עכשיו אך בעוד אלף שנים הם עשויים לקבל משמעות אחרת לגמרי. דרך הפער הזה, בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שחוקר עתידי עשוי להסיק, הופך היומיומי לחידה וההווה לחומר ארכאולוגי.

אמת. בדיה. סמכות

החממה נולדה בתקופה שבה ההבחנה בין עובדה, דימוי ופרשנות נעשית מורכבת יותר ויותר. היא שואלת לא רק מהי אמת, אלא גם כיצד אמת מקבלת את מעמדה: מי מתעד אותה, מי מקטלג אותה, איך שומרים אותה ומי מעניק לה מעמד במוזיאון. האסתטיקה המחקרית של המכון מעניקה לפרשנויות הבדיוניות תחושה כמעט משכנעת של עובדה. דווקא מתוך האמינות הזאת מתגלה המנגנון שמאחוריה: גם היסטוריה שנראית לנו מוצקה, מורכבת מבחירות, סיווגים, נקודות מבט ופרשנויות.

בתערוכה ארכיון שלם שנמצא במרתפי המוזיאון בו אוסף של יותר מ-300 חפצים שונים שמוצגים על מדפי אחסון. במהלך התערוכה, מבקרים סטודנטים ואנשי עיצוב השתתפו במהלך הספקולטיבי של התערוכה, קיבלו חפץ עטוף ושיערו את השימוש שלו בעוד אלף שנים. דרך המפגש בין עיצוב ספקולטיבי, מחקר חזותי וחשיבה ביקורתית בוחנים כיצד נרטיבים היסטוריים נוצרים, מי מקבל את הסמכות לספר אותם ואילו סיפורים כלל אינם נכנסים לארכיון.

3026. 2026

מרחק של אלף שנה מאפשר להתבונן בהווה כאילו כבר הפך לעבר. הבחירה בשנת 3026 אינה ניסיון לחזות כיצד ייראה העתיד, אלא כלי שמאפשר להרחיק את המבט. מתוך המרחק הזה אפשר לבחון מחדש את החפצים, הטקסים, השפות, הטכנולוגיות וההרגלים שמרכיבים את חיי היומיום שלנו אותם דברים שבדרך כלל נראים טבעיים מכדי שנקדיש להם מחשבה.. כאשר הם מוצגים כממצאים, הם נעשים לפתע זרים. ומה שנראה זר, מזמין שאלה.

"המכון לחקר אמיתות מומצאות 3026" אינו מבקש להונות את המבקר או להחליף אמת אחת באמת אחרת. הוא מציע לחשוב על ארכאולוגיה ועל המוזיאון, לא רק כמקומות שבהם העבר מתגלה, אלא כמנגנונים שבהם הוא גם נבנה, מפורש ומקבל משמעות. לכן הממצאים בתערוכה הם לא רק אובייקטים, אלא הצעות לעולמות אפשריים, לזיכרונות שלא התקיימו ולהיסטוריות שיכלו להיכתב אחרת. אולי במעבר בין 2026 ל־3026, השאלה החשובה ביותר אינה מה יחשבו עלינו בעתיד, אלא איזו אמת אנחנו בוחרים לייצר ולשמר כבר עכשיו.

הנחת המחקר:

בתחילת שנת 2020 הונהג בישראל סדר חברתי-חזותי חדש, על ידי ישות עליונה שייעדה את עצמה להשליט סדר ושלום ולפעול ליצירת יציבות והרמוניה אזרחית. במסגרת זו הוקצה לכל אזרח ברקוד אישי, המבוסס על סיווג צבעוני קבוע מראש. הברקוד לא שימש רק כאמצעי זיהוי, אלא גם כסמן למעמד חברתי: הוא קבע גישה למשאבים, זכאות להטבות ממשלתיות, ואפשרות כניסה לאזורים שונים. נשיאתו הפכה לחובה, והוא הוצמד באופן גלוי לכל פריט לבוש. לצד זאת, חולקו גם ״סמלים״ ייעודיים, אשר עיגנו את זהות הפרט במסגרת "קאסטה" מקצועית מוגדרת וקבועה.

הנחת המחקר:

בין השנים 2023–2026 הגיעו רמות החרדה והלחץ בישראל לשיאים חסרי תקדים. כמענה לכך החלו להופיע ברחבי הארץ ״חדרי שקט״ – מרחבים ייעודיים, חלקם אישיים ואינטימיים וחלקם ציבוריים רחבי ידיים, שנועדו לספק מפלט זמני מהעומס המתמשך ומהמתח הכרוני של חיי היומיום. בתוכניות אדריכליות סומנו חדרים אלה בצבע אדום, כסימן מובחן לנוכחותם. עם הזמן התגבש סביבם מעין נוהג בעל אופי רוחני־חילוני: מעת לעת עלתה "בת קול" נעימה מהשמים ששימשה כאות כניסה ל"חדרי השקט" והשהייה הוגבלה לפרקי זמן קצרים של עד עשר דקות. החוויה שהציעו הייתה רגעית אך ממוקדת הפוגה, התכנסות פנימית ורגיעה זמנית, שלאחריה שבו האזרחים אל שגרת חייהם.

הנחת המחקר:

באתרים אורבניים שונים התגלה מתקן כתום מסתורי, אשר היה נפוץ בצמתים ובמרחבים ציבוריים באלף הקודם. על פי ממצאינו, ייתכן שמדובר במעין תא וידוי טקסי, מקום אליו נהגו אזרחים להגיע, לעמוד בתור ולמלא טופס אישי שבו פורטו מעשיהם או חטאיהם. לאחר מכן הופקדה הבקשה, אולי למחילה, אולי להכרה בידי ישות אנונימית, בלתי נראית, שפעלה כמוקד סמכות מרוחק ושקט.

הנחת המחקר:

מחקרים מצביעים על קיומו של מפעל הזנה קולקטיבי שפעל בישראל, שקיבל אופי טקסי ונקשר לחוויית חיבור פנימית של הפרט לעצמו. ההזנה התבצעה בחדרים אטומים לרעש, המצופים בחומרים שנראו כריפוד אקוסטי, ובהם קיבלו המשתתפים הזנה חוץ גופנית דרך פתחים בגוף, בעיקר דרך הפה או האוזן. נראה כי צורת הזנה זו נתפסה כחיונית לתפקוד היומיומי, ובחלק מהמקרים אף עוררה תלות. ממצאים פיזיים שהתגלו מעידים על נוכחות די-אן-איי אנושי, בעיקר סביב אזור קצה ההחדרה, מה שמרמז על שימוש תדיר ואינטימי. מבנהו הספירלי של הפריט מצביע על יכולת חדירה מדויקת ותיעול תחושות, ייתכן אף של טעם או גירוי חושי אחר. שכיחות הממצאים מלמדת כי הפריט היה נפוץ ביותר, כמעט לכל אדם, וכי תפקד ככלי יומיומי מרכזי,  לא רק פונקציונלי, אלא גם בעל משמעות סמלית או רוחנית עבור אנשי התקופה.

הנחת המחקר:

במעמקי חורבותיו של מבנה מרשים, המזוהה כ״כנסת ישראל״, נחשף בונקר אטום, מנותק מאור, אוויר חופשי וגישה אזרחית. בעומקו של המתחם התת-קרקעי נמצאה קופסה בצבע תכלת, בעלת חזות טקסית רשמית, שבתוכה אוחסנו פתקים עשויים מחומר אורגני. על גבי הפתקים הופיעו זוגות אותיות בכתב עברי קדום. החוקרים מעריכים כי ממצא זה מעיד על קיומה של מערכת מיון ״שבטית״ מודרנית, שבמסגרתה סווגו אזרחים לקבוצות על פי מפתח סמוי. כל צירוף אותיות סימן השתייכות בין אם לקבוצת השפעה, זהות קולקטיבית או מנגנון שליטה, וכך שרטט מבנה חברתי מורכב, נסתר מן העין הציבורית.

אוצרות ועיצוב התערוכה: מיכל קסטיאל
מנחת הפרויקט: שרון רהב
קונספט מקורי: ליאור ישראל
עיצוב ומיתוג: רותם בטיטו וגעש בני
ביצוע התערוכה: דור אלי
מנהלת הפרויקט: סיגל טרבלסי

בית הספר לעיצוב וחדשנות, המסלול האקדמי המכללה למנהל