על כוחה של תערוכה לכל המשפחה

שיחה עם אוצרות התערוכה "פוווווווווּ – כוח הנשיפה"

פוווווווווּ – כוח הנשיפה היא תערוכה לכל המשפחה המוצגת בימים אלה במוז"א, ולוקחת את המבקרים, מקטנים ועד גדולים, למסע מרתק בעקבות הנשיפה האנושית, על מגוון מופעיה בתרבות, בעבר ובהווה. זוהי הפעם הראשונה שאגף החינוך של מוז"א מעלה תערוכה ייעודית לכל המשפחה, כזו הפונה באופן ישיר ומכוון אל עולמם של הילדים, אך לא רק. יוזמה זו, שהובילה האוצרת הראשית והסמנכ"לית של מוז"א רז סמירה, בשיתוף עם מנהל אגף החינוך של המוזיאון שי ימין, היא סנונית ראשונה וחלק מביסוס חזונו של מוז"א לשמש כמרחב תרבותי שמספק חוויה של גילוי והנאה לכל הקהלים ולכל הגילים.

התערוכה חוגגת את כוחה של הנשיפה, אותה פעולה פיזית, יומיומית ומוכרת בחיי ילדים ומבוגרים של הוצאת אוויר מהריאות. ממצאים ארכאולוגיים ופריטים מאוספי המוזיאון – מקצתם מוצגים לקהל בפעם הראשונה – מצטרפים ליצירות אמנות עכשוויות בזיקה לעולם הילדים ולעמדות פעילות אינטראקטיביות חווייתיות. יחד הם מציגים את הנשיפה בהקשרים חדשים ורחבים, ומאירים מחדש את חשיבותה בתרבות האנושית.

על מנת להבין מה עומד מאחורי הרעיון והעבודה על התערוכה, גם על רקע התקופה המורכבת שבה אנו חיים בפרט, שוחחנו עם האוצרות נגה שי-שרברק ומור חיימוביץ'.

מה זו בעצם "תערוכה לכל המשפחה"? במה היא שונה מתערוכות אחרות המוצגות במוזיאון?

כדי לענות על השאלה כדאי לפרק קודם כל את המושג הזה "תערוכה לכל המשפחה", להבין על רקע מה הוא נוצר ומה הוא מכיל בתוכו.

תערוכות לרוב אינן מוגדרות על פי קהל יעד ספציפי באופן מוצהר. הן אינן מתוארות "למבוגרים", "לשוחרי אמנות" או "למביני דבר", גם לא "לאדריכלים" או "לארכאולוגים". אין צורך בכך, מפני שקהלים אלה מובנים בתוך המושג "תערוכה", הם חלק בלתי נפרד מהמסורת של המוזיאון ומהתפתחותו. הצורך לציין ולבדל תערוכה כ"מיועדת לכל המשפחה", ומכאן שגם לילדים, מעיד על היעדרותו של קהל זה מ"המובן מאליו" של המוזיאון.

רק החל מסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת החלו לאצור בארצות הברית תערוכות ייעודיות לקהל הצעיר. מגמה זו הלכה ותפסה תאוצה והתרחבה למדינות שונות, גם לישראל. אגף הנוער במוזיאון ישראל בירושלים היה מחלוצי התחום בעולם, ומבחינתנו, מודל התערוכות שלו הוא זה שראינו לנגד עינינו גם כשניגשנו לתערוכה הזאת. בתחילת העבודה על "פווו" אף פנינו לדניאלה שלו, אוצרת ותיקה באגף הנוער, והיא חלקה איתנו מניסיונה העשיר.

אנשים נוטים לחשוב שתערוכה לכל המשפחה היא למעשה תערוכה לילדים, אבל לתפיסתנו, זהו רק חלק מהסיפור. תערוכה טובה לכל המשפחה היא זו שאכן מתאימה לילדים מבחינת הנושא, אופן התצוגה ודרכי התיווך, אבל היא חייבת להיות גם מחדשת ומעניינת עבור מבוגרים. יתרה מכך, היא צריכה לייצר הזדמנות למפגש בין דורי, כזה שבו הילד והמבוגר שלצידו חווים חוויה מהנה ומעשירה ביחד.

למה לדעתכן הנושא של נשיפה מעניין ומתאים עבור תערוכה מסוג זה?

הרעיון לתערוכה עלה מתוך זיכרון ילדות של נשיפה על נר של עוגת יומולדת וניפוח בלונים. זיהינו שהפעולות הקסומות האלה בחייו של כל ילד מתקשרות גם לאחד האוספים הגדולים והחשובים של המוזיאון – אוסף הזכוכית, חומר שעובדים איתו בשיטה של ניפוח בנשיפה. מבחינתנו זו היתה הנוסחה המנצחת – נושא שמצד אחד יש לילדים חיבור רגשי, מוחשי ומיידי אליו, ומצד שני הוא גם מתקשר לתכני הליבה של המוזיאון. זיהינו שמדובר כאן בנושא מדויק עבור קהל היעד ועבור המוזיאון.

העבודה היומיומית שלנו באגף החינוך של מוז"א כמפתחות תוכן והדרכות השפיעה מאוד על עבודת האוצרות שלנו. אגף החינוך פועל כדי לתווך את תכני המוזיאון לכל הגילים ולכל הקהלים. התפיסה המובילה את האגף, ואותנו כחלק ממנו, היא שהכל נוגע לילדים, כלומר שאין נושא שאינו מתאים באופן מוחלט לילדים, וזאת מעצם היותם בני אדם. הכל תלוי בתיווך ובהתאמה. עם זאת, בבואנו לעבוד על תערוכה שמוגדרת מראש כתערוכה לכל המשפחה, היה לנו ברור שהחיבור לילדים צריך להיות חזק ואינטואיטיבי, כלומר שהנושא חייב להיות קרוב לעולמם כנקודת מוצא, ושהחיבור שלהם אליו צריך להיות מוחשי, מעשי, יומיומי וברור.

בתערוכה היה לנו חשוב להראות איך גם מתוך העולם הילדי אפשר להגיע לנושאים כלל אנושיים, היסטוריים, אמנותיים, קיומיים של "מבוגרים". הרעיון היה לקחת את המובן מאליו – במקרה שלנו הנשיפה – ולחשוף את הרבדים הרבים הגלומים בו, וזו לדעתנו המטרה של כל תערוכה באשר היא – לגרום לקהל להתבונן במשהו באמת.

גם כדי לגלות עוד דברים, וגם כדי להיזכר בכלל שאפשר תמיד לגלות, לראות דברים באור אחר, למצוא עוד רבדים ועוד נקודות מבט, לפרק את המוכר, לחשוף את העושר שטמון בו ולתרגל שאילת שאלות. בהקשר הזה, החיבור בין תערוכה לבין ילדים מקבל מבחינתנו משמעות נוספת: לא רק הבנת הילד כקהל יעד, אלא גם כמקור השראה, כלומר התערוכה כביטוי לאימוץ המבט "הילדי" הרענן והחוקר. לתערוכות לכל המשפחה יש את הפוטנציאל לעורר גם במבוגרים את השריר "הילדי" הזה של התבוננות חוקרת, סקרנית ומגלה המלווה בפליאה ובהתפעמות מהרגיל. ואכן, אנחנו נהנות לראות ולשמוע שגם הקהל המבוגר נהנה מהתערוכה, בדיוק משום שהיא גורמת לעצור ולחשוב מחדש על הפעולה המאוד שגרתית הזו שאנחנו עושים ועל מה שהיא מגלמת בתוכה. ההנאה המשותפת יוצרת גם חיבור בין דורי, ומבחינתנו זהו אחד מההישגים של התערוכה.

מה בפועל הופך את התערוכה למתאימה לכל המשפחה? באיזה אופן הנושא והעבודות מתווכים לילדים?

האתגר שניצב בתערוכה מסוג זה הוא הניסיון להתחבר לקהל צעיר בצורה שאינה ילדותית או מתיילדת, כזו שגם הולמת את מעמדו של המוזיאון בשדה התרבות בישראל. יש משהו מאוד מחייב בזה שאנחנו חלק ממוז"א – מוסד שיש לו מוניטין ויוקרה הנשענים על מורשת ארוכת שנים של תערוכות איכותיות. המוזיאון, ואנחנו בתוכו, מחויב לזירה ולרמה מוזיאלית גבוהה, הקובעת אמת מידה ואיכות אינטלקטואלית ואסתטית שעל פיהן נמדדת תערוכה. כלומר, כשניגשנו למשימה הזו של אצירת תערוכה לכל המשפחה, היה לנו ברור שעלינו לפנות לעולמם של הילדים תוך שמירה על סטנדרט מוזיאלי גבוה. זוהי גם תרבות הילדים שאנחנו מאמינות בה – איכותית, מאתגרת ולא מתפשרת.

חשוב היה לנו להבטיח שכמו כל יצירה טובה לילדים, גם התערוכה תעורר רגשות, מחשבות ותגובות בכל גיל, כלומר שהיא תהווה חוויה לכל המשפחה. כדי לוודא שתיווצר חוויה בין דורית טובה היה לנו חשוב לספק למבוגר המלווה את הכלים שבעזרתם הוא יכול לתווך את הנושא בקלות לילד. עשינו זאת באמצעות העדפה של יצירות ומוצגים ברורים ותקשורתיים, סידור המוצגים בחלל, שימוש בהומור, בסיפוריות ובמשחקיות, שילוב של מדיות שונות והפעלה של חושים שונים דרך סאונד או מגע, חיבור לתרבות פופולרית, ניסוח טקסטים קצרים, בהירים וממוקדים וגם הקצאת מרחב ייעודי ליצירה, מנוחה, שהייה ושיח.

אחד הדברים שמייחדים את התערוכה בהשוואה לתערוכות אחרות במוזיאון, הוא השימוש בעמדות אינטראקטיביות שתוכננו ונבנו במיוחד עבורה. עמדות אלה נועדו להמחיש רעיונות שמובעים בתערוכה כמו גם לייצר עניין, לחבר ולהפעיל את המבקרים.

אחת העמדות האלה מציעה משחק שבמוקד שלו מוצגים שישה כלי נשיפה – הקדום שבהם הוא קונכייה בת אלפי שנים שנמצאה במקדש בתל קסילה (התל הארכאולוגי שבלב מוז"א) והעכשוויים מבניהם הם זמבורה ומשרוקית מפלסטיק. המשותף לכולם הוא היותם כלי נשיפה ששימשו או משמשים כאמצעי תקשורת שתפקידם להעביר מסר. במהלך המשחק צריך להתאים בין כלי הנשיפה לבין המסר המילולי שהוא העביר או מעביר. לדוגמה, מציל בים שורק כדי להוציא אנשים מהמים, שופר מלווה את התפילה כשהוא פותח את שערי השמיים ועוד.

דרך נוספת ומרכזית לפנייה לקהל של ילדים היא עיצוב התערוכה. בעיצוב החלל שנעשה עם סטודיו טוקן נתנו הרבה מקום לצבעוניות ולאיורים. החלל תוכנן כך שיהיה מאוורר, זורם ופתוח, לא דחוס ולא עמוס. המרחב מציע מצד אחד סדר, למשל בחלוקה לנושאים, אבל גם מאפשר למבקר להתנהל בו בחופשיות ולבחור בעצמו את המסלול שבו הוא עובר לפי נקודות העניין שמושכות אותו.

מאחר והתערוכה ממוקמת במפלס התחתון של ביתן הדואר והבולאות, שתלנו כבר מהכניסה לביתן ולאורך הדרך רמיזות וסימנים המובילים את המבקרים ומכניסים אותם לנושא התערוכה עוד לפני שהם מגיעים אליה ממש.

באיזה אופן התערוכה מתחברת לאוספי המוזיאון ולתצוגות הקבע שלו? מה לדעתכן תורמים המוצגים העתיקים לתערוכה, ומה מייצר המפגש הזה בין עבר להווה?

התערוכה היא קודם כל חלק מהמוזיאון – מהחזון שלו, מהתכנים שבהם הוא עוסק ומכל מה שהוא מייצג. לכן, המחויבות לאוספים היתה תנאי מקדים מבחינתנו כשניגשנו לעבודה. זה עזר לנו לתחום את נושא התערוכה בצורה ברורה, ובד בבד, בגלל מגוון האוספים ועושרם, גם פתח בפנינו עולם עצום של מוצגים אותנטיים ומרתקים. התערוכה שייכת למוזיאון הספציפי הזה, המקום שבו היא מוצגת הוא לא אקראי, יש לו משמעות, ולכן היה לנו ברור שהוא צריך לבוא לידי ביטוי בתערוכה.

העבודה על התערוכה נעשתה בשיתוף ובליווי של כמה מאוצרי האוספים במוזיאון – אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת בכירה לאומנויות ואוצרת ביתן הזכוכית, ילנה אלגרט שרון, האוצרת לארכאולוגיה, ד"ר אלי כהן ששון האוצר לאתנוגרפיה וביתן אדם ועמלו, ומאיה מוסק האוצרת לפולקלור וליודאיקה. כל אחד מהם גם עזר לנו בבחירה של המוצגים וגם תרם מהידע שלו. זה היה תהליך מאוד מעניין עבורנו להיכנס למחסנים, לדבר עם האוצרים ולגלות עוד ועוד מאוצרות המוזיאון ומהעשייה המוזיאלית.

אחד הדברים שעשינו בתערוכה כדי לבסס את החיבור למוזיאון הוא להפנות את המבקרים לתצוגות הקבע. כלומר, לא הסתפקנו בשילוב המוצגים מהאוספים, ובטקסטים המלווים את התערוכה הזמנו את הקהל להמשיך ולהרחיב את היריעה בביתני הקבע. הרעיון היה להבהיר שהתערוכה מאירה היבט מסוים באוספים, אבל היא רק חלק ממשהו רחב יותר. היה לנו חשוב שהיא תעמוד בתוך הקונטקסט של המוזיאון כולו. במובן מסוים התערוכה משלימה את אוספי המוזיאון כשהיא מציעה עוד נקודת מבט עליהם.

מבחינתנו התערוכה היא המשך ישיר של העבודה היומיומית שלנו להנגיש ולתווך את תכני המוזיאון לכל הקהלים, ושל המחשבה איך לקרב אנשים לאוצרות המוזיאון ולעזור להם להפיק עניין והנאה מהביקור כאן. ההזמנה לזלוג אל ביתני הקבע נועדה לעורר סקרנות ביחס לאוספים, ולפוגג את הזרות ואולי אפילו החשש מלצלול לתכני המוזיאון.

בנוסף, היה לנו חשוב לשלב בתערוכה יצירות אמנות עכשוויות המתכתבות – באופן ישיר ועקיף – עם מוצגי האוספים ומאירות אותם באור חדש.

כך לדוגמה, בעבודה ואזות סוכריות האמנית רימון אליגון דר רותמת את טכניקת ניפוח הזכוכית לטובת יצירת כלים העשויים מסוכריות מומסות. הדמיון החזותי בין הכלים החדשים הנמסים לאיטם לבין כלי הזכוכית העתיקים המוצגים בתערוכה ובביתן הזכוכית, מעורר מחשבות חדשות על שאלת היופי המתכלה והנצחי.

איך לדעתכן התערוכה מתחברת או מגיבה להלך הרוח הכללי בארץ כרגע?

התחלנו את העבודה על התערוכה לפני ה-7 באוקטובר 2023. הדברים כבר היו די מגובשים והם לא השתנו הרבה אחרי מה שקרה. מה שכן השתנה היא נקודת המבט שלנו, המשמעות הנוספת שקיבלו המוצגים והיצירות לנוכח אירועי השעה, וזה חשוב מבחינתנו. לא התייחסנו למלחמה באופן ישיר בטקסטים שמלווים את התערוכה, אבל היה לנו ברור שהקהל, כמונו, השתנה ויסתכל מנקודת מבט אחרת על הדברים.

אחת העבודות שממחישות את הדבר בצורה טובה היא עבודת הווידאו Blow as hard as you can של האמנית מירית וינשטוק. בווידאו נראית אישה הנושפת לבדה, בעוצמה, במאמץ ובנחישות על הררי פחם ענקיים. המאבק לשנות את פני השטח נראה חסר סיכוי, אך היא דבקה בו כאילו חייה תלויים בכך – עד שתש כוחה.

התחושה שעולה מהעבודה היא של מאבק אבוד מראש ברוע, באיזה אסון אינסופי שמתחולל ומיוצג בהררי החומר השחור, מאבק חסר תכלית אך עיקש למען הסיכוי הקטן לחולל שינוי. ההתרחשות בווידאו ממחישה היטב גם עד כמה פעולה כזו מתישה את הגוף ואת הנפש. מאז שעלתה התערוכה אנחנו מסתובבות בה ויוצא לנו לצפות לא פעם בהורים ובילדים מתבוננים בווידאו יחד. מעניין לראות כיצד העבודה מהפנטת את הילדים כי זו פעולה מוזרה ומסקרנת, שיש בה המון כוח, נחישות וגם מתח – האם היא תצליח? ולעומת זאת, על פניהם של הצופים המבוגרים אנחנו מזהות כאב, עצבות והזדהות אל מול המחזה. את התגובה הזו אנחנו מייחסות בין היתר לתקופה ולהלך הרוח שהיא מביאה איתה.