ונגליס קיריס: רוקם באור, לבוש יהודי ומקומי מאוסף מוז"א – איך משמרים ומצלמים אוסף תלבושות מוזיאלי? שיחה עם סיגל בנצור, מנהלת מחלקת השימור

התערוכה רוקם באור היא פרי פרויקט צילום ייחודי של הצלם היווני־בינלאומי ונגליס קיריס, שהוזמן על ידי מוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב, לצלם את אוסף התלבושות המרהיב של הביתן לתרבות יהודית ולפולקלור. האוסף, שנחשף בתערוכה לראשונה, כולל תלבושות מלאות, פריטי לבוש, כיסויי ראש, תכשיטים וטליתות, מהמאות ה־18–20. מקורם של הפריטים בקהילות יהודיות מרחבי העולם: אסיה התיכונה (בוכרה), עיראק, איראן, תימן, אתיופיה, תוניסיה, לוב, מרוקו, טורקיה, יוון, ארצות הבלקן, פולין, צרפת, הולנד ועוד. התלבושות משלבות מאפיינים יהודיים עם השפעות הסביבה והאופנה המקומית בתפוצות. כמו כן, צולמו תלבושות מהמרחב המקומי, בעיקר פריטים מהמאה ה־19 שנוצרו בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית – מהיישוב הישן בירושלים, ותלבושות פלסטיניות ובדואיות.

כ־80 דוגמניות ודוגמנים השתתפו בפרויקט של קיריס, שצולם בבית הכנסת האיטלקי בביתן לתרבות יהודית ולפולקלור. תצלומי הדיוקן הדרמטיים שיצר הודפסו על בדי כותנה או קנווס, ועליהם נרקמו פרטים נבחרים ברקמות זהב, מתכות עדינות וכותנה, המשחזרות מסורות רקמה עתיקות. התערוכה מבטאת מדיום אומנתי ייחודי המשלב צילום ואומניות שימושיות והיא מחברת בין מסורות ישנות לימינו. כך התלבושות המסורתיות חוזרות לחיים.

אוסף התלבושות נוסד על ידי אגב"ל – אגודה למען בגד לאומי ואוסף אתנוגראפי של מלבושי השבטים בישראל, שנוסדה בשנות ה־50 של המאה ה־20 ומטרתה הייתה לעצב בגד לאומי למדינת ישראל. לצורך כך אספו נשות האגודה תלבושות ובגדים לאומיים מרחבי תבל. הארכיון של אגב"ל נתרם במלואו למוזיאון הארץ (לימים מוזיאון ארץ־ישראל) בשנות ה־60 של המאה ה־20 ובמהלך השנים התרחב באמצעות תרומות, והוא כולל כיום למעלה מ־1500 פריטי טקסטיל.

לאחר פתיחת התערוכה שוחחנו עם סיגל בנצור, מנהלת מחלקת השימור על מלאכת השימור של האוסף לקראת הצילומים והקמת התערוכה.

ספרי על תכולת האוסף ועל מצבו מבחינת השימור

אוסף התלבושות מכיל פריטי טקסטיל שחלקם בני למעלה ממאה שנה. כולנו מכירים טקסטיל, אנחנו לובשים טקסטיל, ישנים על טקסטיל, הוא נמצא בכל מקום כמעט. אנחנו מרגישים שאנחנו יודעים איך מתנהלים עם בגדים, אבל תלבושות של מוזיאון הן סיפור אחר. הן עתיקות, לרוב מדובר בפריטי לבוש שעברו במשפחה ונלבשו הרבה פעמים. בגלל שהבגדים עשויים מחומרים אורגניים, גם הם כמונו, מזדקנים, וגם לגביהם אין פטנט קסמים שיכול לעצור את ההזדקנות.

יש הבדל בין שחזור לשימור: כשמשחזרים פריט זה דומה להחלפת מפרק ירך – איבר שבור, מקולקל או מתפורר מקבל תחליף חדש שעוזר לאדם לפעול, כלפי חוץ האדם נראה אותו הדבר, מבפנים יש לו חלק חדש בגוף. בשימור מדובר בפעולות שאנחנו עושים, למשל לייצוב הפריט והחומרים שמהם הוא עשוי, והן אינן מוסיפות או מחסירות דבר מהפריט. זו האתיקה של מקצוע השימור. למשל, אם מדובר בטקסטיל, יכול להיות שאוכל להוריד כתם שיש על בד, יכול להיות שלא אצליח, אבל בטח שלא אחליף את הבד. כתמים יכולים להיות חלק חשוב ביותר בפריט: נוצרו בגלל שימוש בטקס בתרבות מסוימת, כמו כתמי יין על כיסוי למצות בפסח; הכתם יכול לקבל הקשר היסטורי, כמו כתמי דם על דגל אוניית מעפילים. בשני המקרים לא ננקה את הכתמים ונשאיר אותם כחלק מההיסטוריה של הפריט. הקוד האתי של השימור אומר שלא מוסיפים ולא מורדים מהפריט חלקים, צבעים, חומרים.

אחד הדברים הכי מעניינים במפגש עם פריט מוזיאלי הוא לחקור אותו ולבדוק את מצבו: מאילו חומרים הוא עשוי, ומהן הטכניקות שבהן יצרו אותו. זו בעצם עבודה בלשית שבוחנת את הפריט ויכולה לאסוף מידע רב לגביו. האם הקטינו אותו, הגדילו אותו, האם נוספו לו אלמנטים. למשל, אני יכולה להסתכל על רקמה ולומר אם הרוקם מקצוען או חובבני. הרעיון הוא שלא משנים את המידע הזה, לא מתערבים בקוד הגנטי של הפריט. שימור זה להגן, להתאפק, להיות צנועים ויצירתיים בתהליך המורכב הזה.

אוסף תלבושות מוזיאלי אינו מיועד ללבישה. חלק מהפריטים חלשים ועדינים, ומזמן איבדו את האיכויות בגמישות של הטקסטיל ויותר דומים לנייר, הם קשיחים ושבירים. רובם מורכבים לניקוי, או שלא ניתן לנקותם בכלל. אסור להפעיל עליהם כוח או להעמיס עליהם, ואסור לקפל או למתוח אותם, כדי לא להעמידם בסכנת קריעה ולכלוך. לא כול הפריטים באוסף המוזיאון במצב טוב וחזק, וחלק מהתלבושות כבר עברו תהליכי שימור.

מה זה אומר תהליכי שימור? תוכלי לפרט?

תהליכי שימור הם כל הפעולות שאנחנו עושים כדי לוודא את שלמות הטקסטיל, הניקיון שלו ופעולות שנוגעות להרחקה של סכנות, כדי שאותו פריט יוכל לשרוד לפחות למאה השנים הבאות. הסכנות יכולות להיות לכלוך, חרקים, מכרסמים, קיפול לא נכון, כתמים, קרבה למים ואבק. צריך להקפיד על ניקיון, להחליף את מקום הקיפול, למזער את ההשפעות של כוח הכבידה, ולשלוט על כול הגורמים שמאיצים בלייה – מגע, לחות, אור וחום. מה שבמיוחד עוזר לשמור על אורך החיים וההישרדות הם שליטה בתאורה, הטמפרטורה והלחות. זו הסיבה שבמוזיאונים ובתצוגות יחסית חשוך, קריר ויבש.  אנחנו מוזיאון ולכן אנחנו אמונים לשמור על הפריטים, לא רק לעכשיו, אלא להרבה שנים קדימה. יש לנו אג'נדה ארוכת טווח.

איך מצלמים אוסף כל כך רגיש על דוגמנים?

בכל הנוגע לשימור, צילום התלבושות היה האתגר המשמעותי ביותר בעבודה על התערוכה. המעורבות שלי בתערוכה התחילה בבחינת מצבם של פריטי הלבוש שרצינו לצלם לפרויקט, שלמותם, חוזקם, עמידותם ועוד. היה צורך למצוא  דרך עבודה שבה אפשר להבטיח את שלמות פריטי האוסף, ולשם כך נערך ניתוח של כל הסיכונים האפשריים. בכל ההתנהלות, האובייקט החשוב נשאר התלבושת, ושמירה על שלמות הפריטים הייתה מעל לכול.  מכיוון שאת חלק מהתלבושות לא ניתן לנקות, או שפעולת הניקוי מסכנת אותן, הקפדנו על הפרדה מוחלטת בין הפריטים לגוף הדוגמן. הדוגמנים לבשו בגדי גוף צמודים, שיצרו חיץ בינם ובין פריטי הלבוש.

בתחילה נבחרו לצילום רק פריטים חזקים ויציבים. קצב הצילום היה איטי ונעשה תוך ריכוז מרבי, ונדרשה המון סבלנות מכל השותפים. הצילום עצמו התבצע בדומה יותר לצילום טבע דומם, והיה מאוד שונה מצילום אופנה מקובל שבו הדוגמנים נעים והצלם "תופס" את התנועה.

הרבה מפריטי הלבוש שהגיעו לאוסף הם במידה קטנה. סביר להניח שזה תרם להישרדותם, מפני שהיו קטנים ללבישה, הם לא נלבשו הרבה ולא נהרסו. למשל ז'קט פאר לטקסים מהמאה ה־19 שמקורו באלבניה או בבוסניה. הפריט מאוד קטן, במציאות הוא נראה כמו של ילד קטן, הצלחנו להלביש אותו על הדוגמנית (הדוגמנים נבחרו על פי מידת הבגדים) אבל עדיין לא התאפשרה תנועה של הזרועות. הושבנו את הדוגמנית עם הידיים פרושות לצדדים, כי אי אפשר היה לקפל את השרוולים, וסידרנו אותם לצילום. גם במחסן הפריט מונח באופן הזה, וככה הוא גם מוצג בתערוכה (כמה מהתלבושות שצולמו מוצגות אף הן בתערוכה). בגלל שלא היו לנו חלקים נוספים של התלבושות הזו, השתמשנו ביריעת בד על מנת ליצור אשליה של תלבושת שלמה. הצופה רואה תלבושת שלמה, במנח מסוים, ותתקבל אצלו תחושה וסיפור שלם של דמות ובגד. במציאות מדובר בפריט נוקשה שעבר שינוי בלתי הפיך. "הטקסטילים" האלה הם כבר לא בדים נעימים שאנחנו ממששים, אלא פריטים שבגלל תהליכי הבליה, החומרים שלהם התחמצנו והפכו נוקשים.

שיטת העבודה העדינה והאיטית, והביטחון שצברנו ביכולתנו לשמור על שלמות התלבושות, אפשר לנו לצלם גם פריטים במצב פחות טוב, מבלי לחשוף אותם לסכנה מיותרת. בצילום אפשר להסתיר פגמים או חוסרים בקלות יחסית, מאחורי קפל בד או בבחירת זווית הצילום. פריטים פגומים שלא ניתן להציגם, כאלה שזקוקים לטיפול שימורי נרחב, נראו שלמים בצילום, וזכו לעדנה מחודשת, כמו למשל תלבושת הכלה מחבאן.

התוצאה היא תערוכה גדולה מהחיים, ושפע דימויים מרהיבים של אוסף התלבושות. אוסף שחזר בשלמותו לחשיכה ולקרירות שבמחסני המוזיאון.

בסרטון שמציג את "מאחורי הקלעים" של ימי הצילום, תוכלו לראות כיצד צולמו התלבושות שתמונותיהן מופיעות בפוסט ואת עבודתם המרתקת של ונגליס קיריס וצוות האוצרות והשימור של מוז"א.