מעשים וימים, ביקור סטודיו: שהד זועבי

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

שהד זועבי

אמנית פלסטית

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

הסטודיו שלי ממוקם בתוך מפעל הזכוכית המשפחתי בנצרת.

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אמנית רב־תחומית הפועלת דרך רישום, ציור, זכוכית ופעולות חומריות. הפרקטיקה שלי עוסקת בזיכרון, טקסים ומצבים חברתיים, ונוצרת מתוך דיאלוג מתמשך עם החומר. עבודותיי בוחנות מצבים של מעבר והשתנות, ונעות בין נוכחות להיעדר, בין אישי לקולקטיבי, ובין שליטה לאי־שליטה.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

בזמן העבודה נוכחים סביבי חול, סכיני חיתוך, צבעים, פיח, שמן, טפטים וזכוכיות בשלבי עבודה שונים. לצד החומרים נמצאים גם אובייקטים וכלים כמו קומפרסור, ספרים,  זכוכית ועבודות בתהליך שמצטברות בחלל. הסאונד שמלווה את העבודה מורכב ממוזיקה, קולות של המשפחה, רעש של מכונות, חיתוך זכוכית וקומפרסור שפועל ברקע. האור שעובר דרך הזכוכית ומשתנה לאורך היום הוא חלק משמעותי מההתבוננות שלי בחומר ומשפיע על התחושה בתוך הסטודיו.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

שגרת העבודה שלי נעה בין רמת גן לנצרת. במהלך השבוע אני עוסקת ברישום, כתיבה, איסוף חומרים והתבוננות, ובאופן קבוע חוזרת לסטודיו בנצרת, שם העבודה ממשיכה להתפתח ולקבל צורה. התנועה בין שני המקומות מאפשרת למחשבות, דימויים וחומרים להצטבר ולהבשיל כחלק מתהליך העבודה.

על מה את עובדת בימים אלה?

בימים אלה אני עובדת על גוף עבודות חדש שנמצא בשלבי התפתחות, לצד מהלך חדש המבוסס על פעולה, חומר ותהליך.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אתכם בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

אני עוסקת בתקופה הזו בשאלה כיצד שפה שנולדה מתוך עבודה בזכוכית יכולה להמשיך ולהתקיים במדיומים אחרים. אני בוחנת כיצד פעולות ותכונות חומריות, כמו שקיפות, עקבה, חריטה והתזה, עוברות תהליך של תרגום לקו, לכתם ולרישום. מעניין אותי לא רק המעבר בין חומרים, אלא גם האופן שבו פעולה אחת יכולה לייצר אפשרויות חדשות של דימוי ושפה.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

לאחרונה התרחב העיסוק שלי מעבר לזכוכית עצמה אל הפעולות, החומרים והתהליכים שנלווים לעבודה בה. במקביל, אני בוחנת כיצד הפרקטיקה שנבנתה מתוך העבודה בזכוכית יכולה להמשיך ולהתפתח גם בחומרים אחרים. המעבר הזה אינו נובע מחיפוש אחר חומר חדש, אלא מתוך עניין באופן שבו פעולות, תכונות ותהליכי עבודה יכולים לקבל ביטויים שונים ולהמשיך להתקיים מעבר למדיום שבו הם נולדו. התהליך הזה הרחיב עבורי לא רק את מנעד החומרים, אלא גם את מרחב השאלות והנושאים שהעבודה מאפשרת לחקור.

ספרי על העבודה שאת מציגה בביאנלה,, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

מפתן היא עבודת רצפה המורכבת משמונה לוחות זכוכית חרוטים, בנויה משכבות של חריטה.
העבודה נבעה מתוך העיסוק המתמשך שלי בטקסים, במנהגים ובפולקלור של החברה שבה גדלתי. נקודת המוצא של העבודה היא טקס יציאת הכלה מבית הוריה, רגע שמרכז בתוכו פרידה, שמחה, שירה, תקווה ואי־ודאות. הטקס מתקיים במפתן הבית המקום שבין הפנים לחוץ מרחב קטן לכאורה, אך כזה שמכיל בתוכו רגעים משמעותיים בחיי המשפחה והקהילה. העבודה אינה מסתפקת בתיעוד של הטקס, אלא מתבוננת בו דרך שכבות של זיכרון, משמעויות, דימויים וסיפורים. אל סצנת פרידת הכלה מצטרפים מוטיבים מתוך סיפורי "כלילה ודמנה", המשלבים חוכמה, אגדה וביקורת חברתית, לצד שירת האוויהא וסמלים נוספים, ההופכים את הסצנה למרחב שבו זיכרון אישי וזיכרון תרבותי נפגשים. דרך החריטה בזכוכית אני בוחנת כיצד סיפורים, סמלים וטקסים ממשיכים לנוע בין דורות, לשאת משמעויות חדשות ולהישאר נוכחים גם הרבה מעבר לרגע שבו התרחשו. עבורי, המפתן אינו רק מקום פיזי אלא מרחב של התרחשות, שבו קולות, זמנים וסיפורים נפגשים.