מרחבי החוץ

סגור לרגל שיפוצים

בליבו של המוזיאון מתנשא תל קסילה, אחד מאתרי העתיקות המעניינים והחשובים שנחפרו בארץ ישראל, ובו נמצאו שרידי התיישבויות קדומות בנות למעלה מ-3000 שנה.
בשנות ה-40 של המאה הקודמת, התגלו על פני שטח התל שני שברי חרסים ועליהם כתובות עבריות מתקופת בית ראשון. החרסים עוררו עניין רב, ובעקבות גילויים, הונפק בשנת 1948 רישיון חפירה באתר – הראשון של מדינת ישראל. מי שעמד בראש החפירות הראשונות שנמשכו לסירוגין משנות ה-70 ועד ראשית שנות ה-90, היו פרופסור בנימין מייזלר (מזר), ואחריו פרופסור עמיחי מזר.

באתר התגלו 12 שכבות ישוב קדומות, שהמוקדמת בהן בת למעלה מ-3000 שנה ונמצאו בה עדויות לישוב קטן שתוכנן בקפידה והיווה במהלך 150 שנות קיומו מרכז שוקק חיים.

במרומי התל נחשף המתחם המקודש של היישוב, בו נתגלו שרידי שלושה מקדשים שנבנו האחד על גבי השני. המקדשים נבנו מלבני בוץ שיובשו בשמש, כוסו בטיח ולאורכם נבנו ספסלים נמוכים. בתחומי המקדשים נמצאו כלי מנחה ופולחן רבים, ביניהם כלים נדירים ויחידים מסוגם. בסמוך למקדש המרכזי נחשף גם מקדש קטן יותר שאולי שימש את הכהן באופן פרטי, או הוקדש לפולחן של אל נוסף בעל חשיבות נמוכה יותר. בחצר המקדש נמצא מזבח ומסביבו נתגלו שכבות אפר ובהן עצמות בעלי חיים – כבשים, עיזים, פרות, סוסי יאור וגמלים, שככל הנראה הוקרבו כמנחה לאלים ונאכלו לאחר מכן בסעודה חגיגית.

תובנות חדשות על ממצאי החפירות מן המתחם המקודש ממשיכות לעלות כל הזמן. חידושים בתחום מדעי הארכיאולוגיה בעשורים האחרונים אפשרו לזהות שרידי קינמון לתיבול יין, ייבוא של עצי ארז לעמודים ושימוש בצבענים (פיגמנטים) שעיטרו את קירות המקדשים. בין כלי החרס הרבים שנתגלו בחפירות, ישנם כאלה שיוצרו במקום על פי המסורת הכנענית המקומית, וכאלה שהובאו לכאן מרחבי אגן הים התיכון. סוגי הכלים וסגנונות העיטור שעליהם מלמדים על קשרי תרבות ומסחר עם תרבויות אחרות סביב אגן הים התיכון דוגמת יוון, מצריים וקפריסין.

מי היו תושביו הקדומים של התל היא אחת השאלות העיקריות שנותרו עד היום ללא מענה. יש שקשרו את היישוב לתרבות הפלשתית, ובכך זיהו אותו כמעוז הפלשתי הצפוני ביותר שהתגלה. סברה זו מבוססת על כלי החרס שמאזכרים בצורתם ובעיטוריהם מסורות מן המרחב האגאי והקיפרי (קפריסאי), ולכן נקשרו לתופעת "גויי הים" והגעת אוכלוסיות זרות למרחב. עם זאת, סביר להניח כי סיפורו של היישוב מורכב יותר. בדומה לתל אביב של ימינו, הסגנון האדריכלי המגוון וריבוי הסגנונות החומריים, מספר את סיפורה של אוכלוסייה מקומית שאינה שוכנת לבדה, אלא סופגת רעיונות וטכנולוגיות מהמרחב הגיאוגרפי הסמוך לה.

 

כיכר הפסיפסים נמצאת בלב ליבו של מוז"א ומרוכזות בה רצפות פסיפס ממקומות שונים בארץ, שקישטו במקור מבני תפילה עתיקים. הפסיפסים השונים מהווים עדות אילמת למגוון התרבויות העתיקות שאכלסו את המרחב הזה במהלך ההיסטוריה. האקלקטיות התרבותית של הכיכר מהדהדת את חזונו הרב תרבותי של המוזיאון.

מקור המונח "פסיפס" הוא מהמילה היוונית Psephos, שמשמעותה חלוק נחל, והוא ככל הנראה קשור לנוהג העתיק של ריצוף בתים וחצרות בחלוקי נחל. בתקופה ההלניסטית החלו היוונים ליישם טכניקה חדשה של חיתוך האבנים לקוביות קטנות. עדויות לטכנולוגיה זו מופיעות בארץ ישראל מן המאה ה-2 לפנה"ס. שיטה זו מתפתחת בהדרגתיות בתקופה הרומית ומגיעה לשיאה במהלך התקופה הביזנטית, המתאפיינת בשפע רב של רצפות פסיפס צבעוניות ומרהיבות.

האדריכל הרומי הנודע ויטרוביוס השאיר בידינו תיאור מפורט של אופן הכנת התשתית לרצפת פסיפס, ובו הוא מציין את הצורך בשלוש שכבות מצע שונות, כאשר השכבה העליונה עשויה מלט משובח ולתוכה שיקעו את אבני הפסיפס.

אבן הגיר הנפוצה באזורנו במספר רב של גוונים – לבן, צהוב, אדום, אפור ושחור – שימשה חומר הגלם העיקרי, ואילו גוני הירוק, הכחול והזהב הושגו באמצעות שימוש בזכוכית. מניפת צבעים המוגבלת יחסית לא מנעה מאמני הפסיפס ליצור יצירות מגוונות ועשירות. באמצעות טכניקות שיבוץ מורכבות ושילובי צבעים, יצרו אמני הפסיפס בעולם העתיק דימויים לא פחות ממרהיבים.

בדומה לשטיח, גם איכותה של רצפת פסיפס נמדדת בצפיפות האבנים, בעושר הגוונים, במורכבות הדגמים וביכולות האמן.

רצפת פסיפס מבית תפילה שומרוני, המאה ה- 6
רצפת בית התפילה השומרוני מוצגת במקום שבו נתגלתה (in situ), בחירה שהולמת את שאיפתו אל המוזיאון לשמר באתרם את השרידים הארכיאולוגיים שנחשפו בתחומו.
בעוד רק שליש מהרצפה שרד, עושר הדגמים ההנדסיים נראה בבירור. שלוש כתובות ביוונית ובשומרונית מעטרות את הרצפה, כאשר שתיים מהן מתייחסות לתורמים המבקשים להיזכר לטוב. בכתובת השלישית נרשם כך: "ברכה ושלום על ישראל ועל המקום הזה. אמן". זהו המופע הראשון של נוסח מסוג זה בבית תפילה שומרני, שכן הוא מופיע לרוב בבתי כנסת יהודיים.

רצפת פסיפס מבית גוברין, המאה ה- 6
הרצפה נחשפה בשנת 1921 במבנה שייעודו אינו ברור. היא הועברה למוזיאון לאחר שקטעים חשובים ממנה כבר הושחתו ונהרסו. שוליה הרחבים מעוטרים במחזות ציד על רקע נוף גבעות וצמחייה מסוגננת. השטיח המרכזי מעוטר בתשליבים ססגוניים ובמתומנים שבליבם דימויי בעלי חיים, הניצבים זה מול זה במערך סימטרי של טורף ונטרף. דמויות של נשים, המסמלות את ארבע עונות השנה, עיטרו בעבר את המדליונים האמצעיים.

רצפת פסיפס מבית כנסת בטבריה, המאות ה- 8-6
בקטע הרצפה ששרד, נראים שלושה שטיחי פסיפס ססגוניים עשויים היטב. שני השטיחים הצדדיים מעוטרים בעושר של דגמים הנדסיים, ואילו בשטיח המרכזי מתוארים שני לולבים ושני אתרוגים, וביניהם בתוך זר מפואר נמצאת הקדשה ביוונית, המנציחה את שם התורם "פרוקלוס בן קריספוס".

רצפת פסיפס ממקום תפילה מוסלמי פרטי ברמלה, המאה ה- 8
שני שטיחי פסיפס מוצגים בסמוך זה לזה, ומעוטרים במערך מורכב של דגמים הנדסיים לצד דגמים מעולם החי והצומח. שטיח פסיפס שלישי מאותו מבנה, מוצג כיום במוזיאון ישראל בירושלים, ובו מתוארת גומחת תפילה עם כתובת פסוק מהקוראן.

קטעי פסיפס מכנסייה בסוחמתה שבגליל, המאה ה- 6
קטע שעוטר בדגמים הנדסיים מוצג לצד שני קטעים שעוטרו בסמלי חיים ופריון – באחד מופיע עץ רימון שציפורים ניזונות מפירותיו, ובשני מתוארת אמפורה (סוג של קנקן), ממנה יוצאות דליות גפן ולצידה ניצבים שני טווסים. הטווסים מסמלים באמנות הנוצרית הקדומה את חיי האלמוות, ואילו האמפורה המצמיחה מתוכה גפן, את מעיין החיים.

 

סגור זמנית בשל עבודות פיתוח בוסתן מוז"א

לרגלי תל קסילה נבנה שחזור של טחנת קמח מסוג הארובה, על פי דגם של טחנות הפועלות מכוח המים שהיה נפוץ בצפון הארץ. השימוש בכוח המים להנעת אבני הרחיים היה נפוץ בארץ כבר מהתקופה הרומית ונמשך עד לעידן המודרני כאשר העיקרון היה זהה – מים הוסטו מנחל או נהר והוזרמו באמצעות תעלה אל תוך הטחנה. כוח הזרימה העז של המים סובב גלגל, שבתורו סובב את אבן הרחיים העליונה שהייתה מחוברת אליו. גרגרי דגן שנשפכו למרווח שבין האבן העליונה המסתובבת לבין האבן התחתונה הנייחת, נכתשו והפכו לקמח.

בחברות מסורתיות טחנות קמח הופעלו על ידי גברים, והפיקו בין 30 ל-50 ק"ג קמח בשעה לערך, לעומת ק"ג אחד בלבד בשעה, שהפיקה עקרת הבית ברחיים של יד. חקלאים הגיעו לטחנות הקמח ממרחקים כדי לטחון את דגנם, ושילמו לטוחן עשירית מהקמח בשכרו. סביב הטחנה, התפתח הווי מיוחד בזמן שהלקוחות המתינו לתורם, והיא הפכה למרכז חברתי וכלכלי בעל חשיבות רבה.

 

מתחם בית הבד המשוחזר בחלקו המערבי של גן המוזיאון מציג מבחר מכלולי מתקנים ששימשו להפקת שמן זית בארץ ישראל במשך אלפי שנות פעילות חקלאית.
בחצר הדרומית של המבנה המרכזי ממוקם שחזור של בית בד מתקופת הברזל (המאות ה-8-7 לפנה"ס), אשר מקורו מתל בטש שבשפלה. בבית בד זה אגן ומעגילה לריסוק הזיתים, שני מכבשי סחיטה מסוג קורה ומשקולות.

בחלקו הפנימי של מבנה בית הבד שני אגפים המייצגים שיטות הפקת שמן שונות. באגף הצפוני מוצג שחזור של מכלול מתקני עץ מבית בד ערבי מסורתי, הפועל בטכנולוגיה זהה לבתי בד שפעלו בתקופת התלמוד (החל מהמאה ה-4 לספירה לערך), ובו מפרכת אבן לריסוק הזיתים, מכבש קורה ובורג מעץ לסחיטת השמן. הקורה בבית בד זה הגיעה מאִכְּסָאל שבגליל והיא מן מהגדולות הידועות בארץ. סמוך לה ניצב מכבש בורג בלחץ ישיר מעץ, שמקורו מהגליל גם כן. באגף הדרומי נמצא מכלול מתקני ברזל מודרני למחצה, מהסוג שהופעל בארץ החל מאמצע המאה ה-19, ובו מפרכת אבן כפולה לריסוק הזיתים ומכבש בורג בלחץ ישיר מברזל לסחיטת השמן. לידו מוצבת גלגלת לשיפור הסחיטה.

בפינות בית הבד ובחצר המקיפה אותו מוצג מגוון גדול של פריטים נוספים הקשורים בנושא ובהם אבני ריסוק, משקולות למכבשים וכן אגני אבן וקנקני ענק מחרס לאחסון השמן.

 

בליבו של המוזיאון, נמצא גן יעל ובו קטע פסיפס מרהיב ביופיו שהתגלה בבית גוברין ומכונה "פסיפס הציפורים". הפסיפס נוצר בתקופה הביזאנטית לפני כ-1500 שנה (המאה ה-6 לספירה), ונחשב עד היום לאחד היפים והמרשימים שנתגלו בארץ. להערכת החוקרים, עיטר הפסיפס תא תפילה נוצרי בתוך מבנה גדול, ושליש ממנו אבד לאורך ההיסטוריה.

הפסיפס צבעוני ומעוטר בדגם של שריגי גפן היוצאים מתוך אמפורה (סוג של קנקן). אלה יוצרים שמונה מדליונים ובתוכם בעלי חיים (הזיהוי משוער): משני צידי האמפורה מופיעים זוג איילים נקודים, בשורה מעליהם מתוארים מימין לשמאל שליו, סוג של עוף דורס וקורא, ובשורה העליונה מתוארים מימין לשמאל אווז, פסיון ועגור. ברצועה שהייתה מעל שטיח זה (המוצגת כעת למרגלותיו) מתוארים שני טווסים אוחזים בזר ומעליו כתובת ביוונית: "לכבודו של ישו מלך העולם קישטתי את הבית בפסיפסים על הרצפה ובכניסה בעזרת תלמידי, אובדיאנוס הכהן הנאמן והתם". ייתכן ואובודיאנוס היה ראש הקהילה הנוצרית בבית גוברין.

הפסיפס שוקם ע"י רשות העתיקות ואונסק"ו, בתהליך שחזור רחב היקף, שהתאפשר הודות לתרומה הנדיבה של משפחת אוליניק, שגם הקימה את גן יעל, לזכרם של יעל ואשר אוליניק.

 

בוסתן פתוח לציבור המבטא את החיבור, הפיזי והרוחני, בין המוזיאון ובין העיר והציבור הרחב.

הבוסתן תוכנן על ידי סטודיו אורבנוף במסגרת תוכנית ההתחדשות הכוללת של המוזיאון, עליה אמונים גם משרדי האדריכלים קימל אשכולות וסטודיו דה לנגה. בשלב זה פתוחים לציבור כ-50 דונם מתוך שטח כולל של כ-90 דונם, והכניסה אליהם היא חופשית וללא תשלום במהלך שעות הפתיחה.

בהיותו חלק בלתי נפרד ממוסד מוזיאלי חשוב ואיכותי, תוכנן הבוסתן בסטנדרט הגבוה ביותר, תוך כדי תשומת לב רבה לפרטים. בשטחיו ייהנו המבקרים מבריכה אקולוגית, בית בד וטחנת קמח משוחזרים, פלנטריום, כיכר שעוני שמש, ושלל מוצגים ארכאולוגיים מאוספי המוזיאון. ה-"מרעולים" (משעולי הרועים) מזמינים שיטוט בין חלקי הבוסתן ולאורכם פזורים מאות מקומות ישיבה, פינות צל אינטימיות וקרירות, ברזי מים צוננים, משעולי גפנים, עצי תות וצמחייה ארץ ישראלית ים תיכונית עוטפת ורכה.