תצוגה מיוחדת בביתן הקרמיקה, המתעד את העשייה בחומר בארץ-ישראל מימי קדם ועד ימינו, חושפת היבט אחד בתולדות הקרמיקה התעשייתית בארץ.
כלי נעמן המעוטרים בציורים של פרחי ארץ-ישראל מהווים מעין המשך לספריה של הציירת ברכה אביגד (2016-1919), שנודעה בעיקר בציורי פרחי הבר שלה. ציורים אלה שולבו בשנות השישים של המאה העשרים בכרזות שליוו את מסע הפרסום לשמירה על פרחי בר, אשר נחשב לאחד ממסעות הפרסום המשפיעים בתולדות המדינה.
בית החרושת נעמן, מראשוני המפעלים של התעשייה הקיבוצית, נוסד בקיבוץ כפר מסריק בשנת 1939, כמפעל לייצור לבנים מטין שנכרה על גדות נחל נעמן. עד מהרה התפתח המפעל והיה ל"נעמן פורצלן", המפעל היחיד בארץ לייצור כלי חרסינה. המפעל המשגשג, שתוצרתו שימשה בחדרי האוכל בקיבוצים ואף נשלחה אל מעבר לים, נמכר ב-1970 לחברת "כור תעשיות". בעקבות משבר כלכלי וכניסת כלי שולחן מתוצרת זולה לשוק, עבר המפעל לבעלות פרטית. שלא כפרחי הבר, נעמן לא שרד את שיני הזמן ונסגר בשנת 1996. תצוגה מיוחדת זו בביתן הקרמיקה, המתעד את העשייה בחומר בארץ-ישראל מימי קדם ועד ימינו, חושפת היבט אחד בתולדות הקרמיקה התעשייתית בארץ.
בשנת 1983, בתורו אחר נושא ארץ-ישראלי לעיטור כלי שולחן, הציע שמעון בדר, המעצב הראשי של מפעל נעמן, לציירת ברכה אביגד לעצב עיטורים של פרחי בר לכלי פורצלן (חרסינה) לבנים. אביגד נענתה להזמנה. היא ציירה את הפרחים הבודדים במחזור חייהם, ואלה נשזרו לזרים שהותאמו לצורות הכלים. מפעל אירופי הדפיס את הדקאלים (מדבקות). מערכות פרחי הבר הראשונות נשלחו לנשיא המדינה ולשגרירויות ישראל בעולם ואף יוצאו לארצות הברית. על פריטים שנועדו למזכרות נוספו ציטוטים מקראיים המתייחסים אל נופה של ארץ-ישראל, מקרא לפרחים וכתובות המציינות את מעשה ידיה של הציירת. ארגונים שונים רכשו כלים מוכנים והוסיפו כתובות וסמלילים משלהם.
ייצור הכלים המלבבים, שהביאו את פרחי ארץ-ישראל אל שולחן האוכל, חדל זמן לא רב לאחר שהחל עקב שרפה שפרצה בנעמן וכילתה את הדקאלים.
ציוריה של ברכה אביגד הוצגו לראשונה ב"תערוכת הפרחים הארצית" בגן האם בחיפה, תערוכה שיסד ראש העירייה אבא חושי. מכאן קצרה הדרך לשיתוף פעולה עם מחלקת החינוך של העירייה והמחברים, זאב ברלינגר וצבי זילברשטין, מורים בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, לפרסום הספר הראשון שאיירה, "פרחי הכרמל" (1958). דפים בודדים, על פניהם ציור הפרח ועל גבם הביאור הבוטני, קובצו לילקוט, וחולקו מדי יום שישי לתלמידי בתי הספר, שמבלי משים הפכו שומרים נאמנים של פרחים. מתוך "פרחי הכרמל" ו"פרחי הגליל", שלכתיבתו הצטרף עוזי פז, המנהל הראשון של רשות שמורות הטבע, הוכנה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת הכרזה "פרחי בר מוגנים" של רשות שמורות הטבע. הכרזה ליוותה את מסע הפרסום שעוגן בחוק ההגנה על ערכי הטבע (1963), ושנבחר כטוב והמשפיע ביותר בתולדות המדינה. ראשית הכרזה הייתה בגרסאות צנועות שהדפיסה עיריית חיפה במימון מפעל בלוּבנד-תלמה וממגורות דגון. בחסות רשות שמורות הטבע ראה אור אלבום "פרחי בר בישראל" של גולד בנד-תלמה. תצלומי הפרחים להדבקה באלבום חולקו עם רכישת מוצר מתוצרתה.
עד אז היה קטיף פרחי בר ספורט לאומי. ואנשים נהגו לפשוט על שדות פורחים בהר ובגיא ולקטוף פרחים כאוות נפשם, ולעתים גם למכור אותם. ילדי ישראל נקראו ללקט פרחים ולשלחם מיובשים לאחיהם בגולה ליצירת הקשר ביניהם. מעטים האמינו שהציבור יטמיע בתודעתו את העובדה שפרחי הבר הם נחלת הכלל ולאף אחד אין הזכות לקוטפם. ואולם, הציבור נענה לקריאה. פרחי הבר שבו אל הנוף, בעזרת מסע מאסיבי בבתי הספר, שגובה בתשדירי רדיו ובעיתונים.
ציוריה של אביגד הם חוליה מקומית בתולדות הלאומיות המודרנית, ששיקפה את תמונת המולדת בציור הצמחייה שלה, כאמצעי להגדרת הטריטוריה ויצירת השייכות למקום.
צילום: תומר בלילתי
צילום: תומר בלילתי