ביתן הזכוכית

התצוגה בביתן עוסקת בשאלות הקשורות במהות הזכוכית ותולדותיה, ומחולקת לשלושה חלקים המייצגים שלושה פרקים בתולדות ייצור כלי הזכוכית מן ההיבטים הכרונולוגי והטכנולוגי. היא נפתחת בשאלה המסקרנת כיצד נשמרו כלים שבריריים כל כך במשך מאות ואלפי שנים, ומשיבה בהצגת מנחות קבורה שנטמנו עם הנפטרים בקבריהם והודות לכך נותרו חבויות ומוגנות עד שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות.

החלק הראשון בתצוגה עוסק בייצור כלי זכוכית בטרם המצאת הניפוח (תקופת הברונזה המאוחרת – התקופה ההלניסטית, מאות 15-1 לפנה"ס). בתצוגה כלים העשויים בשיטת הליבה, שהיא שיטת הייצור הקדומה ביותר של כלי זכוכית. כלים קדומים אלה מתאפיינים במראה צבעוני אטום, המחקה במכוון אבנים חצי יקרות כמו טורקיז, לאפיס לאזולי, בהט וכדומה. בתקופה ההלניסטית (מאות 4-3 לפנה"ס) מתבססת במקביל שיטת היציקה או ההתכה בתבנית ששימשה בעיקר לעשיית קערות שתייה וקעריות.

בהמשך מוצגים כלי זכוכית שנוצרו בניפוח מן התקופות הרומית והביזאנטית (מאות 1 לפנה"ס-7 לספירה). שיטת הניפוח נחשבת לאחת ההמצאות הטכנולוגיות החשובות ביותר, שהקלה על תהליך הייצור והפכה את מוצרי הזכוכית לזולים ונפוצים. בתצוגה ניתן למצוא בין היתר צלוחיות בושם צבעוניות מהמאה ה-1, שחלקן מקושטות בעיטורי תבליט שנוצרו בניפוח לתבנית.

במרכז התצוגה בולטים שני כלים חשובים ונדירים: הפך הכחול של אניון, הנושא את חתימת יוצרו, אניון. זהו אחד הכלים היפים והמפורסמים ביותר של אומן זה, שחי במחצית הראשונה של המאה ה-1 לפנה"ס. מולו מוצגת קרן שתייה בעלת שני פתחים המכונה ביוונית "ריטון".

תצוגת הביתן כוללת פָּנֵל (סְפִין) זכוכית יוצא דופן בן 1,400 שנה שהתגלה בארמון פסיפס הציפורים בקיסריה (השאלת רשות העתיקות). הפָּנֵל, ככל הנראה חלק משולחן טקסי, היה עשוי מלוחיות "זכוכית זהב" ו"זכוכית פסיפס" צבעוניות, המעוטרות בצלבים וברוזטות המעידים על אמונתם של תושבי האחוזה. הודות ליופיו ולתחכומו הטכני, הפָּנֵל מהווה יצירת מופת של אמנות הזכוכית הקדומה בכלל ושל האמנות הביזאנטית בפרט, והוא בבחינת תגלית ארכאולוגית בעלת חשיבות עליונה מאחר שהיא יחידה במינה בעולם.

החלק האחרון בתצוגה מוקדש לכלי זכוכית שנוצרו בארצות המזרח התיכון בתקופה האסלאמית (מאות 15-7 לספירה). בין כלי התמרוקים המקושטים בחוטי זכוכית מאוחזים, האופייניים לראשית התקופה האסלאמית, בולט בייחודו כלי מזיגה פולחני אנתרופורמורפי (דמוי אדם). במרכז התצוגה בולטת מנורת מסגד ממלוכית מהמאה ה-14 לספירה מצוירת בצבעי אמאיל וזהב בדגמים צמחיים וקליגרפיים – אחת מיצירות הפאר של האומנות האסלאמית.

את תצוגת הקבע חותם ממצא יוצא דופן השופך אור על תעשיית הזכוכית של ימי הביניים בלבנט – שרידי בית מלאכה לבקבוקים וכוסות זכוכית מהמאה ה-13 לספירה שנחשפו ליד המצודה הצלבנית בח'רבת שומרון בא-סמריה (es-Samariya) (סומלריה הצלבנית), 5 ק"מ צפונית לעכו. בתצוגה שרידים של הכבשן המקורי עם שאריות הזכוכית, המצפות עדיין את רצפתו של מכל ההתכה, שברי כלי זכוכית, וגושי זכוכית גולמית שהובאו למקום בתוך קערות חרס.