פוטומנטה
צילום מארצות הים התיכון

ראידה אדון (עכו, ישראל); אורית אדר בכר (ישראל); מארי אודלו (צרפת-אלג'יריה); ראאד בואיה (הרשות הפלסטינית/צרפת); לטיציה בטאליה (איטליה); פרימוז' ביזיאק (סלובניה); נדיר בוצ'אן (טורקיה); עודד בלילטי (ישראל); הִשאם בנוחוד (מרוקו); נועה בן נון מלמד (ישראל); פאתן גדס (צרפת/תוניסיה); דור גז (יפו, ישראל); אנה גלאן (ספרד); מאיה גלר (ישראל); איתמר דוארי (ישראל); עודד הירש (ישראל); הינדה וייס (ישראל); להקת ורטיגו (ישראל); אלמין זרנו (בוסניה והרצגובינה); ראפת חטאב (יפו, ישראל); דפנה טל (ישראל); ריטי טקסום (מלטה); מקס יוהאס (קרואטיה); עמאר יונס (כפר עארה, ישראל); דנה לוי (ישראל); לוקה לוקאטלי (איטליה); ניקולס למבוריס (קפריסין); תאודור פאפאדאקיס (יוון); אדריאן פאצי (אלבני הפועל באיטליה), דייוויד פיזאני (מלטה); מריה פנסיני (איטליה); תמיר צדוק (ישראל); יורם קופרמינץ (ישראל); פרנצ'סקה פיקראס (צרפת); סינישה רדולוביץ' (מונטנגרו)

במסגרת הפוטמנטה מארח ביתן קדמן כמה עבודות עכשוויות שעוסקות במקום הים־תיכוני באופן דיגיטלי-מטפורי, תיעודי ואמנותי. "המקום הדיגיטלי" מאפשר לנוע בין הרהורים על ים ובין תוכנות עיבוד תמונה, שיוצרות אופק פתוח המאפשר מסע דמיוני בין הגלים. תעודות הזהות הזמניות הניתנות למהגרים פלסטינים מסוריה, מספרות על גלגולי ההגירה והפליטות של המחזיקים בהן. מזמורי תפילות של שלוש הדתות הממלאים את החלל מאזכרים את תחינות המפליגים בים ואת בתי התפילה ביבשה, ושולחן המטבעות מתצוגת הקבע מהדהד אף הוא את שלוש הדתות כמו גם את ערי הנמל. כל אלה, יחד עם תצוגת הקבע, מספרים סיפור של מקום וזהות שנוצרה לחופי הים התיכון – סיפורם של נתיבי אדם וים.

ביתן קדמן, המציג את אוסף המטבעות הייחודי והעשיר של המוזיאון, והמספר את סיפור אמצעי התשלום בימי קדם ובערי הנמל העתיקות בים התיכון – משמש כנמל בית שממנו מפליגה תערוכת הפוטומנטה.

במסגרת הפוטומנטה מארח ביתן אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות עבודות צילום ווידאו המזמינות את הצופים לצאת למסע בעקבות דמותו של האדם, ביתו, משפחתו וזיכרונותיו. יש בהן צילום תיעודי של חיי היום­־יום בלוב, טורקיה, הרשות הפלסטינית ומרוקו ועבודות אמנות שבסיסן ביוון, מרוקו, ישראל ותוניסיה. בצילום התיעודי מופיעים בעיקר דיוקנאות "אנשי ההר והכפר" – אלה הם מסעות צילום אנתרופולוגיים אל קהילות שחיות בזמן שכמו עצר מלכת. בצילום האמנותי של צלמים מישראל ומצרפת ניתן להבחין בהיסטוריה פרטית של הצלמים, ובעבודת הצלם מיוון נוכחת בבדידות וניכור לנוכח העידן הדיגיטלי ואובדן הזיכרון הפיזי.

בקומה התחתונה של הביתן מוצג צילום תיעודי של חיי היום־יום בפאלרמו בסיציליה, שבמרכזו דמויות מהמאפיה הסיציליאנית; דיוקנאות פליטים מאפריקה שעובדים בעיר בארי באיטליה; וצילום טיפולוגי של החלק העתיק של ולטה בירת האי מלטה. עבודת הווידאו ממונטנגרו מהדהדת באופן סימבולי את שלוש הסדרות האחרות, וייתכן כי הצופה הישראלי ימצא בה את הד לזיכרון השואה.

ביתן אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות עוסק בתולדות הדואר בארץ־ישראל – אמצעי תקשורת שחיבר בין בני האדם במרחב הים תיכוני – על רקע התמורות ההיסטוריות, החברתיות והמדיניות שידע האזור.

הסדרות הצילומיות המוצגות בביתן הקרמיקה מציגות תבניות נוף שונות של צלמים מצרפת, מלטה, קרואטיה וישראל. במקבץ העבודות משולבים נופי ים, אניות טרופות, מגדלי קידוח ובונקרים ימיים היסטוריים; עבודות העוסקות במפגש שבין גוף האדם לתבניות נוף בוטני וימי אשר מעוררות שאלות מגדריות ואסתטיות, המתכתבות עם צלמיות הקרמיקה המוצגות בתצוגת הקבע; סדרה העוסקת בשחזור נופי זיכרון מדומה מתוך אלבום צילומים משפחתי שאבד במלחמה. בעבודת ווידאו המוצגת מעל כדי ענק נראים גלי הים שוטפים פסל של דמות מיתולוגית השקוע בחול, מהדהדים גלי זיכרון ושכחה של המיתולוגיה הים תיכונית.

ביתן הקרמיקה מוקדש לחומר הקרמי הזמין והגמיש, שאפשר ליצור מגוון כלים שימושיים, אובייקטים אמנותיים או פולחניים. עמידותם, תפוצתם ושימושם הנרחב של כלי החרס הקדומים שופכים אור על חיי היו­ם־יום בימי קדם.

התצלומים המוצגים בביתן נחושתן מביאים אלינו שתי זוויות צילום שונות של מחצבות השיש בקאררה שבאיטליה. הכרייה במחצבות החלה במאה השנייה לפנה"ס, ונחצבים בהן כ־30 סוגים שונים של שיש, ברובם בעלי גוון לבן–אפור–כחלחל. ממחצבות אלה הגיעו חומרי גלם לפסלי תקופת הרנסאנס ובהם מיכאלאנגלו ודונטלו, ולמבנים חשובים סביב אגן הים התיכון ובהם "איה סופיה" באיסטנבול, כנסיית נוטרדאם בפריז והפנתאון ברומא. כיום הלקוחות המרכזיים של המחצבות הם בנקים, בתי קזינו, נסיכויות המפרץ וסעודיה. הצבת התצלומים בביתן מאפשרת לצפות ברוח ובחומר של עבודת הכרייה והחציבה לאורך ההיסטוריה של אגן הים התיכון.

ביתן נחושתן מציג תהליכים ומתקנים של כריית נחושת והתכתה לתקופותיה לפי תוצאות החפירות בתמנע ובערבה, כפרק ראשון בסיפור הגדול של האדם המתקדם מתקופת האבן לתקופה המודרנית.

התצלומים המוצגים בגלריית המגדל במסגרת הפוטומנטה, עוסקים במונומנטים ארכיאולוגיים בישראל ובקפריסין; בהעתקים מוגדלים של תצלומי צמחים המזוהים ומשויכים לערי פלשתינה-א"י בראשית המאה ה־20; בסיפורי מיתולוגיה וזיכרונות אלגוריים של דמויות מאלג'יר; ובמודלים דו ממדיים של מבנים מארצות שאינן מיוצגות בתערוכה בהן: מצרים, לוב, סוריה, לבנון ועזה (הרשות הפלסטינית).

העבודות המוצגות בגלריית המגדל משמשות כמעין נ.צ. ומציעות מיפוי מטפורי לכמה מנופי הים התיכון. הקומה השנייה של הגלריה משמשת לתצפית נוף – מן הים התיכון שבמערב, דרך תל אביב וגוש דן ועד הרי שומרון שבמזרח – ומוצגת בה עבודת הווידאו-סאונד "פרדיסו" (להקת המחול ורטיגו/ איתמר דוארי).

במסגרת הפוטומנטה מארח ביתן הזכוכית עבודות של צלמים מישראל, אלבניה וצרפת. בכניסה לביתן מוצגת סדרת תצלומים של ערמות שברי זכוכיות במפעל הזכוכית פיניציה בירוחם, מפעל הזכוכית המרכזי בישראל, לפני התכתם לצורך ייצור בקבוקים; בחדר ההקרנה מוצגת עבודת וידאו אלגורית שעוסקת בשברי זיכרון ילדות, דרך משחקי ילדים; בחלל הפנימי של הביתן מוצגת סדרת תצלומים המתעדת כורי היתוך, שהאלמנטים המרכזיים המופיעים בה הם מתכת ואש.

ביתן הזכוכית משמש כבית לאחד מאוספי הזכוכית היפים והמקיפים בעולם, ומקפל בחובו 3,500 שנות יצירה בזכוכית. תצוגת הקבע מזמנת מסע ויזואלי מרתק תוך שימת דגש לממדיה האסתטיים, התרבותיים והחברתיים של הזכוכית.

עבודת הווידאו אישה ללא בית, 2013, של ראידה אדון (נ. 1972, עכו) עוברת בנתיב חייה ובזיכרונותיה האמתיים והמטפוריים של האמנית, בת למיעוט בחברה הישראלית – אישה ערבייה –בחיפושיה אחר בית וזהות: "זהו מסע חיפוש אחר בית בארץ שבה נולדתי וגדלתי. ארץ שהשתנתה מאז ילדותי, ושהעניקה לי שתי אישיויות, שפות, תרבויות ומסורות. בחלומי אני יוצאת מגופי בכדי לפגוש נשים אחרות שנמצאות בתוכי, רק כדי לגלות שאנחנו שתי פנים של אותה אחת. אני עורמת אדמה על המזרן, מוסיפה עץ שעליו טיפסתי בילדותי, לוקחת קצת כחול מהשמיים ומשב רוח מן הים".

במתחם כיפות היוצרים, בסמוך לעמדות הרצען והנפח המשוחזרות, מוצגת סדרת התצלומים יופי פראי, 2021, של אלמין זרנו (נ. 1966, בוסניה-הרצגובינה) שעוסקת בתיעוד של סוסי פרא. לסוס שמור מקום חשוב במיתולוגיה הסלאבית והוא היה הכוח המניע בחקלאות שהייתה מרכז החיים והכלכלה. ג'רילו (Jarilo / Yarilo), אל החקלאות והאביב, תואר לעיתים קרובות כשהוא רוכב על סוס לבן. גם סוס העץ הענק ממלחמת טרויה שבמיתולוגיה היוונית, מהדהד את תחבולות המלחמה סביב אגן הים התיכון.

עבודתו של עודד הירש (נ. 1976, קיבוץ אפיקים) המוצגת בביתן אדם ועמלו במסגרת הפוטומנטה, עוסקת בקהילות של עובדי אדמה, משלח יד אופייני למקומות רבים באגן הים התיכון. בעבודה Tochka, 2010, קבוצת אנשים אנונימית עוסקת בהקמת גשר עץ מעל ואדי במטרה לחצות אותו. בעבודתו קיים יסוד מדיטטיבי-קולקטיבי המעלה שאלות אידיאולוגיות, וכן פעולה פיזית של משיכת חבל, והיא מתכתבת עם סרטי תעמולה מראשית המאה ה־20.

מרכז אדם ועמלו על ארבעת מרחביו – תצוגת הקבע בביתן, חצר הלחם, כיפות היוצרים וחלל מנפח הזכוכית – מציג את התרבות החומרית המסורתית מקומית בתחומי חיים שונים, חפצים וכלים אתנוגרפיים, המשקפים אורח חיים ומסורות עבודה וחקלאות בארץ ובסביבתה.

בעבודתה לחיות את החיים (2012-2010), אנה גאלאן (נ.1969) צילמה בני זוג מבוגרים ברחבי העולם בהשראת הדיפטיך "הדוכס והדוכסית של אורבינו" מאת פיירו דה לה פרנצ'סקה מהמאה ה־15. בניגוד לציור שבו מוצגים הדוכס והדוכסית קפואים וחסרי חיים, גאלאן מאנישה את הציור והופכת את בני הזוג המבוגרים למלאי חיים –"הפרויקט נותן כבוד למי שמחליט לא להיות בלתי נראה, לאלו ממשיכים לחיות את הרגע". זוהי טיפולוגיה צילומית של מחוות ריקוד זוגיות שצולמו בפרופיל, עם נוף כפרי ברקע המעביר תחושת חיים ואף אלמוות. הפרויקט שנוצר בספרד, צולם גם בארצות הברית, פינלנד והפיליפינים.

אודיטוריום קלצ'קין ע"ש שחקן התיאטרון רפאל קלצקין שמשמש כאולם להצגות התיאטרון במוזיאון, הוקם בתרומת אשתו הדסה. אפשר לדמיין את בני הזוג קלצ'קין מצטרפים לזוגות הרוקדים המופיעים בסדרת התצלומים.

בעבודת הווידאו של ראפת חטאב נראה האמן שואב מים בדלי ומשקה עץ זית, תוך שהוא ממולל את עלי העץ ומלטף את גזעו. ברקע מתנגן השיר "חוּב" (אהבה) של הזמר הלבנוני אחמד כעאבור. נדמה כי העבודה עוסקת בזיכרון, ובעץ כסימן לאומי פלסטיני. דימוי זה מתערער כשהמצלמה מתרחקת ומגלה כי הזית וחטאב העומד לצידו נמצאים במרכזה של כיכר רבין, וכי המים המשקים את העץ מגיעים מבריכת המזרקה הסמוכה לבניין עיריית תל אביב-יפו. העץ נטוע אמנם באדמת הארץ אך נראה תלוש וזר במסגרת הבטון המאיימת לחנוק אותו ולבודדו בתוך הכרך הישראלי.

בית הבד כולל מבחר מתקנים ששימשו להפקת שמן זית בארץ־ישראל במשך אלפי שנות פעילות חקלאית: משרידי בית בד מתקופתה ברזל ועד לבית בד ערבי פלסטיני.

בית הבד סגור למבקרים בשל עבודות בגן המוזיאון. העבודה מוצגת כעת בביתן אדם ועמלו.

שתי עבודות וידאו עכשוויות מוצגות בטחנת הקמח: רמיד, 2015, של אורית אדר-בכר ומפעל, 2014, של מאיה גלר. שתי העבודות צולמו באתרים בגוש דן – רמיד בממגורה (מחסן תבואה) ענקית בבני ברק ומפעל בטחנת הקמח צוקרמן בתל־אביב. הצבתן של העבודות בתוך טחנת הקמח שבמוזיאון מציעה, לצד הצפייה ביצירות האמנות העכשוויות להתבונן גם ברצף ההיסטורי-אדריכלי של טחנות הקמח בארץ.

טחנת הקמח שבגן המוזיאון נבנתה בהשראת טחנות קמח שפעלו בצפון הארץ. בתוך המבנה מוצגים חלקים של טחנות קדומות ובהם אבני ריחיים, משקולות ועוד. לטחנות הקמח הגיעו חקלאים ממרחקים כדי לטחון את הדגנים שגידלו. סביב הטחנות התפתח הווי מיוחד והן הפכו למרכז חברתי וכלכלי חשוב.