הביטוי "בוקר בא לעבודה", המופיע בשיר החלוצי, מבטא את חזונם של בוני המדינה, ואת תמונת העתיד שקיוו לה. התערוכה בוחנת את מושג "העבודה" בראי הזמן. החלוציות נעלמה, החקלאות והבניין שהיו סמלי "העבודה העברית" מופקדים כעת בידי עובדים זרים. כך גם הידיים העובדות כיום בענפי ניקיון וסיעוד, הן של אותה אוכלוסייה ״שקופה״ החיה בשולי החברה הישראלית. מספרם של עובדים אלה הגיע השנה ליותר מ-100 אלף עובדים חוקיים, וכ-16 אלף שאינם חוקיים, ומספרם עולה משנה לשנה. עתידם של אנשים אלה עומד בסימן שאלה. הם מגיעים לכאן לתקופה קצובה, על מנת להיטיב את מצבם הכלכלי של משפחתם שנותרה בארץ מוצאם, מתוך תקוה להאריך את שהותם בארץ ככל שניתן. למרות כל הקשיים שעומדים בדרכם, רבים מהם משמרים את חיי הקהילה והתרבות של ארץ מוצאם, מתאגדים ויוצרים הווי משותף המחזק אותם.
התערוכה בוקר בא לעבודה משקפת מצד אחד את מבטם של צלמים ואמנים ישראלים על אנשי העמל האלה בתצלומים ובעבודות וידיאו, ומצד שני מציגה פרויקט פוטו-ווייס (Photovoice) שצולם על ידי מהגרי עבודה מהפיליפינים ומציע מבט מרתק על האופן שבו הם מתבוננים על פניה של ישראל – ביתם הזמני.
אלי אטיאס מתאר בתצלומיו את העובדים בהקמת הרכבת הקלה, דבוראים בקיבוץ עין חרוד ומטפלים בפילים בגן החיות התנ"כי בירושלים; שי אלוני מציג דיוקנאות משותפים של העובדים הזרים בענף הסיעוד עם מעסיקים; ויניב נדב מציג תצלומים של עובדים בענף החקלאות.
עבודת הווידאו Home for me is freedom של אייל לנדסמן כוללת 15 ראיונות מרגשים של מהגרי העבודה המספרים מה הוא "בית" עבורם; עבודת הווידיאו הגילדה, של לוסיאנה קפלון, נראית בתחילה כסרט תיעודי המתאר את שגרת יומם של עובדי ניקיון מאמריקה הלטינית, אך מתפתחת והופכת לפנטזיה סוריאליסטית.
פרויקט הפוטו-ווייס, שצולם על ידי מהגרי עבודה מהפיליפינים, בשיתוף תנועת "אחותי", מנכיח את מקומם של העובדים הזרים בנוף הישראלי ומביא את התייחסותם העכשווית אל המקום שבו כולנו חיים.