ישראל אולשטיין (אליצור) נולד ב־1890 בעיירה סלנט (Salantai) בליטא. מגיל צעיר אהב לתקן שעונים, לכרוך ספרים, לנגר ולצלם. במהלך מלחמת העולם הראשונה ברח לווילנה, ובסוף המלחמה חזר לסלנט ותיעד במצלמתו את אנשי העיירה ונופים בסביבתה. אולשטיין עלה לארץ בשנת 1926, וכבר בסמוך לעלייתו תר את הארץ וצילם אותה. הוא נשא עימו חצובה ומצלמת עץ ניידת, שבה הטעין תשלילי זכוכית שבאמצעותם צילם תצלומים של כ־70 מקומות יישוב בארץ – מתל חי ועד לירושלים. באותה עת רווחו בארץ הצילום המבוים והצילום הציוני־רומנטי: אולשטיין פעל ברוח סגנון זה.
הוצאות גלויות רכשו ממנו תצלומים של נופי הארץ והפיקו מהם גלויות דואר. בשנת 1928 פתח חנות לציוד צילום ולתיקון שעונים ברחוב נחלת בנימין 14 בתל אביב. ב־1933 הצטרפו אולשטיין ורעייתו יוכבד לכפר הס ועסקו בחקלאות. אולשטיין נעל את המצלמה והתצלומים בארון, ויצא לעבד את אדמתו. עם קום המדינה עברֵת את שמו לאליצור וב־1978 נפטר.
לאחר מותו של אולשטיין מצא קרוב משפחתו, האמן אברהם אילת, את מצלמת העץ ואת העיזבון – 300 תצלומים שהודפסו במקור במידה של גלויה: 9X14 ס"מ. רבים מהם מוצגים בתערוכה. תצלומיו המבוימים ניכרים בחוש אסתטי ובהומור פנימי. אולשטיין מופיע בתצלומים כאחת הדמויות וכחלק מהקומפוזיציה, מעשה נדיר בצילום המקומי בעת ההיא. בהיותו צלם־שען התקין שעון עצר (טיימר) מיוחד על המצלמה – כך הספיק להפעילו, למקם את עצמו בתוך מסגרת התמונה (פריים), ולהצטלם עם מושאי צילומיו למזכרת נצח. מטרת התיעוד העצמי נותרה חידה.
רמז לפתרון נמצא בכיתוב בכתב ידו, שמופיע בגב תצלום שצילם במהלך ביקור מנחם אוסישקין בבן שמן בשנת 1926, כשאולשטיין צילם בסטילס את הפקת הסרט "ושבו בנים לגבולם". וכך כתב: "תתבונן אל התמונה ותראה שמצלמים פה. את הצילום הזה עשו לראינוע (קינאמאטוגראף) וגם אני נמצא על הפילם בתמונות אחדות […] אם תהיה לך ההזדמנות לראות פילם ארץ ישראלי 'ושבים בנים לגבולם' תתבונן אל התמונות מ'בן שמן' ותכיר גם אותי."
