576 מוזיאון ארץ ישראל

מסביב לביל"ו 5


צילום: ענת דיציאן

 

נולדתי וגדלתי בתל-אביב, והיום, אחרי יותר משלושה עשורים ולפני שאני חוזרת לחיות בה, אני שבה למסלולי ההליכה שלי ברחובות ובשדרה של ילדותי ושל נעורי. במהלך כשנה חזרתי לפגוש את העיר משעות הבוקר המוקדמות, כשהיא מתנערת בהדרגה דרך התנועה הנמרצת והצפופה של העשייה היום-יומית, ועד התכנסותה לשקט בשיפולי היום. התבוננתי בבתים, בעצים, באנשים. הבית שלי נותר כשהיה עם תוספת של מרקיזה במרפסת ועצים אחרים בחצר. רק שלט חדש מספר על האמנים שגרו בו. רוב הבתים, גם אם התקלפו ועטו שכבות חדשות, עומדים איתנים. חלקם עומסים על גגותיהם עוד קומה או שתיים. המכולת המשפחתית בביל"ו 10 נהפכה לפעוטון, גן הילדים בשינקין משחזר את יופיו וחוזר לתפקודו כבית מגורים, אבל הגינה בחשמונאים ממשיכה לארח ילדים והסנדביצ'ים של איציק ורותי מהקיוסק בשינקין עדיין משביעים. הקבוע והמשתנה מנהלים ביניהם דיאלוג דרך המרקם האנושי המגוון בגילאים שלו ובדו-קיום הייחודי בין חרדים לחילוניים שהיה ועודנו נוכח. מגעם וריחם של העצים בשדרות רוטשילד לא השתנה. חלק מענפיהם נגדעו, אבל צמרותיהם הרחבות ממשיכות להצל ולהעניק רוגע ונינוחות גם בעיצומו של יום קיץ לוהט. בחורף, הגשמים  עוברים דרכם ומבריקים את הקרקע, שמצִדה מחזירה את ריח הרטוב ואת צליל הפסיעות העוברות עליה. זו ילדותי וזה המרחב שהיה עבורי עוגן. התצלומים, שנולדו במפגש המחודש בינינו, מייצגים את היציבות והאיתנות שבבסיס ההשתנות, ההתחדשות וההתכלות. וברוח פרננדו פסואה, המשורר של ליסבון, ב "ספר אי הנחת" : "מבחינתי התעוררותה של עיר, בין אם היא מתרחשת בינות לערפל או באופן אחר, היא תמיד דבר מה הממלא אותי תחושת רכות, יותר מאשר קרינת אור השחר על השדות. הרבה יותר דברים נולדים מחדש, יש הרבה יותר דברים לצפות להם."  (מפורטוגלית: יורם מלצר. הוצאת בבל, 2000)

 

אוצרת: כנרת פלטי

עד 30 באוקטובר 2016