// מוזיאון ארץ ישראל

מיתולוגיות ארץ-ישראליות


 

אלי שמיר | עדי נס

 

התערוכה מציגה רב-שיח בין עבודותיהם של הצייר אלי שמיר והצלם עדי נס, אליו מצטרף המבט האוצרותי הפרשני. שני האמנים מתייחסים ביצירתם למיתולוגיות שונות: המיתולוגיות היוונית והכנענית, סיפורי המקרא, הברית החדשה, ההיסטוריה היהודית והאתוס הציוני. המיתוסים השונים מרובדים במעין חפירה ארכיאולוגית-חזותית של מרחבי הארץ ושל מצבנו התרבותי, הלאומי והפוליטי, החברתי והכלכלי. יצירתם עוסקת בנושאים משותפים: זהות אישית מול זהות לאומית; גבולות וערכי האדם; שימור האתוס מול הכורח להיענות לצו הפנימי או לצו השעה.

ציוריו של שמיר (יליד כפר יהושע, 1953) משלבים השפעות מציורי מופת לצד השפעות נוספות, והם לרוב אוטוביוגרפיים ומקיימים דיאלוג עם המקום - עמק יזרעאל, ערש הציונות המגשימה. בציוריו עולות שאלות על האתוס החלוצי הגברי ועל התפרקות מיתוס "העמק" כמשל למצבה של הארץ הנשחקת בתהליכי שינוי. עתה, "העמק" כבר איננו מכיל משמעות ערכית-אידיאולוגית והוא נדחק מן המרכז לשוליים.

בתצלומיו של נס (יליד קריית גת, 1966) נפגשים חומרי המציאות עם סגנון עבודתו המוקפד-מבוים. חריף ונוקב ובו-זמנית, פואטי ורך, הוא משלב בעבודתו מחוות ליצירות אמנות, היבטים קולנועיים ודמויות איקוניות. דימוייו חותרים תחת הנרטיבים המרכזיים של התרבות הישראלית ומקדמים את אריגתו של נרטיב חדש. סדרות התצלומים שיצר במהלך שנות האלפיים - "חיילים", "נערים", "אסירים", "סיפורי התנ"ך" ו"הכפר" - עוסקות בסוגיות מורכבות דוגמת זהות ישראלית, גבריות, מיליטנטיות ואנושיות. מרכיב ההומו-ארוטיות מופיע כמנגנון החושף את השניוּת שבבסיס הנרטיב הלאומי המעוגן באתוס של גבריות הרואית.  

היצירות בתערוכה נבחרו מתקופות שונות של עבודת האמנים לשם יצירת מצע משותף לקריאה פרשנית החושפת את הרובדים המיתיים, האמנותיים והספרותיים, האוניברסליים והמקומיים, וגילוי נקודות מפגש והצטלבויות מבטים ותפישות. התערוכה מצרפת ומצמידה עבודות של שני האמנים אלה לאלה כדי לחשוף את הדמיון שבחשיבתם המיתולוגית ואת עומק האחיזה של 'נרטיבים גדולים' בדמיונם, עת הם מתייחסים למקומי ולעכשווי. כך, הצמדת העבודות "ללא כותרת (הבשורה) מסדרת הכפר" של נס, ו"כמו אירופה, דפנה שירה ולהב במעיין אֶמי" של שמיר, חושפת את זיקתן המשותפת לסצנות מיתיות מכוננות: תצלומו של נס מתכתב עם מעמד הבשורה בברית החדשה, ואילו בציורו של שמיר מהדהדת סצנה מהמיתולוגיה היוונית, שבה מבטו האקראי של הצייד אקטיאון בארטמיס הערומה מביא עליו את קצו. מהדרמה היוונית מהדהדות גם המקהלות ב"שיר ערש לעמק" של שמיר וב"סדרת הכפר" של נס.

קריאה פרשנית יכולה גם להציע הד למיתוסים קמאיים העוסקים ביחסי אבות ובנים: בתצלום נוסף של נס מ"סדרת הכפר" מופיעים איכר מבוגר וגבר צעיר עומדים תחת ברושים בבית הקברות של תל עדשים. את החפירה שביניהם מסמלת את עבודת האדמה, אך גם את הנטייה לקבור את סודות המקום. ב"אבא ואני בדיעבד" של שמיר נראים דיוקנאות האמן ואביו עומדים על דרך עפר המתפצלת לשני שבילים. אביו של שמיר משתייך לדור השני למייסדים, ואילו האמן משתייך לדור השלישי. האבות נשאו על כתפיהם את כובד החזון, ובניהם חווים את התפרקות המיתוס.

                             

אוצרת התערוכה: נורית טל-טנא

 

עד: נובמבר 2019