שירת הבטון

התערוכה מוקדשת להיסטוריה התרבותית של הבטון והשימוש בו בארץ מימי "שלמת הבטון והמלט" ועד סוף שנות החמישים של המאה ה-20, ומוצגים בה צילומים, מסמכים היסטוריים, סרטים, איורים ועבודות אמנות.הבטון מלווה אותנו כמעט בכל מקום ובצורות שונות ומגוונות. התערוכה מתייחסת לתולדות השימוש בבטון בארץ, למפעלי בנייה שונים ומשמעותם, לאזכורים בשירה, בספרות ובאומנות, ולמשמעות הסימבולית של הבטון במשך השנים. החזון של הקמת מפעל מלט בארץ-ישראל מופיע לראשונה בספרו של הרצל "אלטנוילנד", בו כתב כי תכנון בנייתה של מדינה יהודית חייב לקחת בחשבון גם הקמת מפעל מלט עברי.
בסוף שנות השמונים של המאה ה-19 החלה התיישבות הטמפלרים להשפיע על מראה הארץ באמצעות שיטות הבנייה החדשות שהביאו עמם מאירופה לארץ; הבנייה הפכה לפעילות מרכזית באותן שנים, באמצעות הרחבה של הערים והישובים ברחבי הארץ ובעיקר לאורך מישור החוף, כמו גם התרחבותה של יפו וייסודה של העיר תל-אביב.

בשנת 1925 החל לפעול מפעל "נשר" שהקים מיכאל פולק ליד חיפה, ובכך התחולל מהפך אדיר שאפשר אספקת מלט ובטון בכמויות ובמחירים זמינים.

בתחילת שנות השלושים, מעבר לפעילותו של מפעל "נשר", החלה פעילותם של מפעלי "סולל בונה ו"אבן וסיד". כולם נטלו חלק במפעלים ותנופת הבנייה של אותם ימים, אך נקודת השיא הייתה עם סיום מלחמת העולם השנייה והגעתם של רבבות פליטים לארץ, ולאחר מכן עם הקמת המדינה ועלייתם של עולים רבים שהיה צורך לספק להם דיור זול ומהיר.

הבנייה בבטון הייתה לסימן היכר של המפעל הציוני ורוח המודרניות בארץ-ישראל, וסביבה נוצרו שירים, סיפורים, יצירות אמנות וערכים אורבניים וארכיטקטוניים רבי משמעות.  

אוצרת: יהודית מצקל

מ- 12 בדצמבר 2008 עד 10 באוגוסט 2009