רוק בשחור
כסאח במועדוני שנות ה-80
צילומים, מירי דוידוביץ
התערוכה מציעה מבט מחודש על תרבות המועדונים בשנות השמונים ומבטאת את האווירה ורוח התקופה, תוך התמקדות בשני המועדונים הבולטים בתל אביב: הפינגווין וקולנוע דן. בשנת 1982 נוצר לפתע צירוף מקרים בין פתיחת המועדונים לבין ההכרה שמלחמת לבנון היא המלחמה הראשונה שאינה זוכה לקונצנזוס. אז נפתח הפינגווין ואחריו קולנוע דן והליקוויד. הסצינה התרחשה בזמן אמתי במקביל ללונדון, ברלין וניו יורק ויצרה תוצר תרבותי ומוסיקלי שהיה בו טוויסט ישראלי. החל מחורף 1982 תפס הפינגווין מקום מרכזי בחיי הלילה התל-אביביים. המועדון הפך אבן שואבת לצעירים שצרכו את המוסיקה והאופנה של "הגל החדש", על הסתעפויותיה הגנריות השונות. על רקע מלחמת לבנון והאינפלציה הדוהרת של המחצית הראשונה של שנות ה-80, ביטאה הנהייה אחר העגמומיות, אחר הגותיקה, את תחושת הייאוש מן המציאות הקיימת; זאת בתרבות שבה המוות תופס מקום מרכזי -בטקסים הממלכתיים של יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, באתרים ובאנדרטאות בכל רחבי הארץ. הצעירים האלה הפכו את הקֵץ לאופנה. חלק מבאי הפינגווין נמשכו לתת-התרבות הגותית. זו התאפיינה בלבוש שחור מכף רגל ועד ראש משולב בבדי תחרה ומלמלה, בהשראת התקופה הוויקטוריאנית, ובאיפור פנים לבן וחיוור בהשראת סרטי האימה.
המוסיקה שנוגנה במועדונים הייתה שונה מכל מה שהכיר הזמר העברי עד אז. היא לא עסקה בנושאים לאומיים. החברים לא היו בוגרי להקות צבאיות ובכלל העדיפו לשיר באנגלית בטענה שאי אפשר לשיר רוק או פאנק בעברית. מוסיקה ואופנה של מועדונים והופעות "הגל החדש" נספגו אל תוך חיי הלילה. תנועות הגוף שהיו מוכרות עד אז לא התאימו לקצב החדש. כך נולד מה שזכה לכינוי הלא רשמי "ריקוד הקירות". רקדני המועדונים העדיפו להפגין ניכור, קור וזרוּת זה לזה ולחלל שבו רקדו. פניהם לא פנו אל רחבת הריקודים אלא אל הקירות שהקיפו אותה. במובן מסוים הייתה זו מטאפורה ליחסם למקום שבו חיו.במדינה שבה תחושת הביטחון מתערערת וסדר היום האזרחי ההפכפך נקבע על-פי נימוקים צבאיים, הצעירים במועדוני תל-אביב חשו כי הקיר הוא אחד הדברים היציבים. הוא היה שם כל סוף שבוע. מועדוני הגל החדש היו חלק מאורח חיים משולח רסן. בחסות האווירה המתירנית של חיי הלילה החלו האיסורים המסורתיים להתפוגג ואת מקומם תפסה פעילות מינית לא-מיסיונרית, בלשון המעטה.
מירי דוידוביץ תיעדה את תרבות המועדונים באותה תקופה, תוך התמקדות בסממנים של שפת גוף, לבוש, אביזרים , איפור וסגנון חיים. היא בילתה שנה בלונדון והושפעה מעיתוני התקופה ומצילום אופנה. דוידוביץ צילמה בפלאש בוהק וסגנון ישיר וחזק , צילומים חזקים, לפעמים לא בפוקוס, מעין צילום "רע" שהפך לז'אנר בזכות עצמו .
בתערוכה 70 צילומים. חלקם הוזמנו ע"י העיתונים - חדשות , מוניטין , ווליום והעיר לכתבות דוקומנטריות בזמן אמת, וחלקן תיעוד של חברים. הצילומים והפקות האופנה של דוידוביץ היוו פריצת דרך בצילום האופנה בישראל.
אוצרת: כנרת פלטי
עד 28 בפברואר 2015
