דיאלוגים: ביתן נחושתן

בעבודתה מתחת לפני השטח נאוה ג'וי אוזן מקימה לתחייה מערות ופירים תת־קרקעיים בדגם מכרה נחושת בן 6,500 שנה. העולם הדמיוני מאוכלס ביצורים רובוטיים מוקרנים, מורכבים מתצלומים שצולמו באתרי בנייה, המתרוצצים הלוך ושוב בלופ אין־סופי לצלילי הלמות פטישים וחיכוך אזמלים שמקורם בקולות אנושיים בעיבוד דיגיטלי. השילוב של יצורים מונפשים וקולות הבוקעים מבטן האדמה יוצר חוויה רב־חושית,המובילה אותנו למרחב שבין מציאות לדמיון.

העבודה חשופים של משה טרקה היא יצירה פיסולית אוטוביוגרפית, העוסקת במסע אישי וקולקטיבי מאתיופיה לישראל ובבניית זהות ישראלית־יהודית כאדם שחור. עבודת הפיסול החלה בהטמנה של דמויות סכמתיות שחורות עשויות פלסטיק בתוך גוש גבס לבן, וחשיפתן בפעולת חציבה. ניתן לראות בתהליך זה אקט פרפורמטיבי, המסמל את השתלבותו של היוצר בחברה הישראלית, תוך שהוא שומר על מורשתו האתיופית. ההצבה בביתן נחושתן מוסיפה נדבך היסטורי וחברתי לנרטיב האישי, הרומז לנושאים של דיכוי וניצול של קהילות כורים גם לאחר תום עידן הקולוניאליזם וביטול העבדות.

העבודה האמת צעירה היא ויפה של אילן גריבי מתפקדת כאלגוריה חזותית לקיום האנושי. החומר המחוספס, החלוד והמתפורר, שמאבד את מרקמו החלק והאחיד, מייצג את גופנו המתכלה לעומת פלדת האל־חלד האחידה שנותרת חלקה תמיד. בעוד שחלקו הקדמי של הברזל מלוטש עד כדי שלמות, החלק האחורי – שנותר חשוף במכוון למשך שבוע – חושף את החלודה והפגמים שהותיר בו הזמן. סתירה זו מגלמת את הנטייה האנושית להציג חזות ללא רבב מול העולם, תוך כדי הסתרת מאבקים פנימיים וחולשות. אולי, מציע גריבי, אם נאמץ את יופייה של החלודה ונקבל עצמנו כפי שאנחנו, יהיו גם הפגמים שלנו מושכים ואמיתיים יותר: "אנחנו כפי שאנו, ואיך שהיינו רוצים להיות."

האמנים והאמניות המציגים בביתן נחושתן:

פריד אבו שקרה / ורד אהרונוביץ / נאוה ג׳וי אוזן / ליאת אלבלינג / ליזבט ביגר / עידו ברנשטיין / מיכל גלבוע דוד / אילן גריבי / דנית דסה / משה טרקה / איילת כדורי טרלובסקי / אפולו לגיסמו / מירה מיילור / ביאנקה ספריינס / סיאה פרמינגר (סטודיו ביקקו) / דניה צ׳למינסקי / טל שרמייסטר (סטודיו ביקקו)