ריאיון עם הצלם ראאד בואיה

קטלוג התערוכה של הצלם הבינלאומי ראאד בואיה, הרואה אור בימים מורכבים שעוברים על החברה בישראל, מסכם את תערוכת הצילום השחור הוא החיים, הלבן הוא האמנות, שהוצגה במוז"א במחצית הראשונה של 2023. בלב התערוכה מתקיים מפגש בין מבטו האמפתי של ראאד בואיה ובין מצולמיו. בואיה, שנולד בכפר קטנה (Qatanna) שברשות הפלסטינית ומתגורר כיום בפריז, מספר על מפגש של שתי נשמות בתהליך היצירה הצילומית – "הצלם האחר" פוגש את מבטם של "האחרים". מתוך קטלוג התערוכה, לפניכם ריאיון שקיים גיא רז, אוצר התערוכה, עם הצלם ראאד בואיה:

ג"ר (גיא רז):

ראאד שלום, ספר לי על הילדות בכפר קטנה (Qatanaa) שברשות הפלסטינית, ועל זיכרון ילדות אחד ועל הדרך שבה הוא בא לידי ביטוי בצילום.

ר"ב (ראאד בואיה):

יש לי זיכרון שנשאר טבוע בי מאז שהייתי בן תשע. זה היה בחורף קשה, עם קור מקפיא וגשמים כבדים מאוד. בכיתה, למרות השמחה על סיום יום הלימודים, פנינו היו מכוסות במעיל בגלל הקור והגשם השוטף. כל התלמידים הלכו לתחנת האוטובוס שליד בית הספר, שם חיכה האוטובוס. כולם חוץ ממני, שלא היה לי כסף, והייתי צריך ללכת ברגל הביתה, הליכה של שמונה קילומטרים. […] ממש לפני שהגעתי הביתה, השמיים שלחו מטח חזק כל כך של ברקים, שהקפיא אותי מפחד, ואף גרם לי לשכוח את הקור .מכאן "החיים השחורים" שמופיעים בשם התערוכה.

ג"ר:

כשעבדת במכירת פירות בעיר העתיקה בירושלים ראית תיירים מצלמים והמצלמה ריתקה אותך. האם תוכל לספר על כך?

ר"ב:

הדבר המרגש ביותר היה לצפות במספר המדהים של תיירים שפלשו לסמטאות העיר העתיקה בירושלים, כולם היו חמושים במצלמות. העונג שלי היה להסתכל על המכשיר הקסום הזה, להבין למה הוא משמש ואיך הוא בכלל פועל. […] אחרי שנפטרתי מארגז הענבים בסוף היום, תפסתי עמדה מול חנויות צילום רק כדי להסתכל על המצלמות המוצגות בחלונות הראווה. הן ריתקו אותי, אך לא נגעתי באף מצלמה עד שהתחלתי ללמוד צילום בגיל שלושים.

"התמונות שלי הן תווים של מנגינה נעימה, שמבקשת להכניס מעט מתיקות לחיים אפלים. זה המסר שלי כאמן".

ג"ר:

מה בחיים בכפר או בעבודה בבניין ובניקיון לפני שלמדת צילום, השפיע על שפת הצילום שלך והאסתטיקה שלה?

ר"ב:

צילום הוא מראה אמנותית עבור האמן עצמו, ולפני זה הוא המראה של כל חיי האדם. האמן הוא אדם לפני היותו אמן. האמנות שלו משקפת את הווייתו הפנימית, הצטברויות של רגעי חיים. מה שחוויתי כבן אדם השפיע וישפיע על הצילומים שלי. החיים  שעברתי –  הייתי רועה צאן, פועל בניין ואיש ניקיון […] – נבטו בי, עיצבו את האנושיות שלי ויצרו את הרצון לגלות את מבטו של מי שחי בצל ולהציגו באור. התמונות שלי הן תווים של מנגינה נעימה, שמבקשת להכניס מעט מתיקות לחיים אפלים. זה המסר שלי כאמן.

ג"ר:

ספר לי על ארבע שנות הלימוד במוסררה – איך הגעת לשם ומה לקחת משם להמשך הדרך?

ר"ב:

חלום הילדות, לגעת במצלמה, רדף אותי ככל שגדלתי. יום אחד סיפרתי את זה לאפרת, חברה ישראלית שהייתי מנקה את בית משפחתה. […] בשיחתנו היא סיפרה לי שעומד להתקיים יום עיון בנושא אמנות וצילום לישראלים ולפלסטינים-ישראלים בבית הספר לצילום מוסררה בירושלים. כעבור כמה ימים הלכתי לבית הספר ושם פגשתי את המנהל אבי סבג. הוא קיבל אותי יפה מאוד, אבל גם הופתע מכך שפועל בניין ואיש ניקיון מבקש להצטרף לקבוצה של סופרים, עיתונאים וצלמים מקצועיים. לאחר שיחה ארוכה הוא הבין את התשוקה לצילום שבערה בי ואפשר לי להשתתף בסמינר הזה. החלום שלי לגעת במצלמה התגשם בזכות בית הספר. התחלתי לחפש בית ספר ללימודי צילום בשטחי הרשות הפלסטינית. באותה תקופה לא היו כאלה, וסבג הסכים לשלב אותי בבית הספר שלו. ההתחלה הייתה קשה. לא שלטתי בשפה, והייתי צריך ללמוד מונחים מקצועיים הקשורים לצילום שלא שמעתי מעולם. וגם כאשר הסתגלתי לשפה, התקשיתי להסתגל לחבריי לכיתה. על אף השתלבותי לכאורה, לא יכולתי לשכוח מאיפה באתי, במיוחד מכיוון שחייתי בשקר מתמשך לאורך כל תקופת הלימודים שלי במוסררה. ביום מעצרי השקר הזה התפוצץ. […] חבריי לכיתה וצוות ההוראה חשבו שאני ממזרח ירושלים, מה שאומר שאני מחזיק בתעודת זהות ישראלית, אבל זה לא היה כך. כמה חודשים לאחר תחילת הלימודים החלו מהומות הר הבית (2000) וחיי כתלמיד התהפכו. האינתיפאדה השנייה פרצה והחל רצף של פיגועים. המחסומים הצבאיים הרבים ואכיפת חוק הכניסה לישראל הפכו אותי לבלתי חוקי. המצב הזה גרם לי לסבל פסיכולוגי ופיזי, כאשר בדרכי ללימודים נסעתי כל יום יותר מחמש שעות. […] הרגע שבו נתפסתי והוכנסתי דרך שער הכלא היה רעידת אדמה פסיכולוגית עבורי: הבנתי שאני לא חופשי לעשות מה שאני רוצה ושהחלום שלי קורס לפני שהתגשם! בכלא פגשתי קבוצה של מדוכאים ומעונים. אשמתם היחידה הייתה שיצאו לעבוד בישראל כדי שיוכלו להאכיל את ילדיהם. […] כך נולד פרויקט צילומי, המתעד את חייהם של עובדים המגיעים מהרשות הפלסטינית כשוהים בלתי חוקיים בישראל.

"דיוקן טוב מעיד על הרגע שבו שתי נשמות, זו של הצלם וזו של המצולם, נפגשות".

ג"ר:

האם צילום הדיוקן הוא הדרך שבה אתה רואה את העולם?

ר"ב:

כן, הדיוקן המצולם, כשהוא תלוי בתערוכה, הופך להיות חלון פתוח לעולם. זהו חלון שדרכו אנו רואים את כל הפרטים בחיינו שאנו שוכחים לעיתים קרובות. זוהי מראה לכל מי שמסתכל עליו. […] אני מגלה את העולם דרך כל האנשים האלה, שחלקתי איתם רגעים מחייהם. דיוקן טוב מעיד על הרגע שבו שתי נשמות, זו של הצלם וזו של המצולם, נפגשות.

"יצאתי לטייל ברחוב סלאח אל־דין במזרח ירושלים.  שם, על חזית בית ערבי ישן ומרשים, ראיתי את השלט "המרכז לתרבות צרפת", ולצידו שלט נוסף שהודיע על תערוכת ציור ושהכניסה חופשית. נכנסתי".

ג"ר:

ספר על המקריות בהגעה לפריז, מהמכון הצרפתי בירושלים ועד השהות בקריית האמנים ה"סיטה".

ר"ב:

יום אחד, כשלא היו לי שעות ניקיון אחרי הלימודים (המשכתי לעבוד בניקיון בתים כדי לממן את ארבע שנות לימודיי בבית הספר לצילום של מוסררה), יצאתי לטייל ברחוב סלאח אל־דין במזרח ירושלים.  שם, על חזית בית ערבי ישן ומרשים, ראיתי את השלט "המרכז לתרבות צרפת", ולצידו שלט נוסף שהודיע על תערוכת ציור ושהכניסה חופשית. נכנסתי. בקבלה של המרכז עמד איש נחמד מאוד, ושאלתי אותו אם אפשר לראות את התערוכה. הוא ענה בחיוך: "כמובן. בגלל זה התערוכה שם". לאחר שסיירתי בתערוכה פגשתי אותו אדם שוב ושאלתי: "האם כולם יכולים להציג כאן?". הוא ענה שכן, אז אמרתי לו שאני לומד צילום ושאלתי אם גם אני יכול להציג. הוא ענה: "אם יש לך תמונות, תביא אותן והמנהלת תעיין בהן, והיא תוכל לומר אם הן תואמות לרוח של התצוגות שלנו". למחרת חזרתי למרכז והפקדתי שם כמה תמונות שצילמתי בכפר שלי לתרגיל לימודי. לאחר שבוע הופתעתי לקבל טלפון, שבו אמרו לי שהם מאוד אוהבים את העבודה שלי ורוצים לארגן תערוכה. אלו היו החשיפה המקצועית וגם ההצלחה המקצועית הראשונה שלי, שפתחה דף חדש, "עובד האדמה הפך לצלם". זה היה גם הקשר הראשון שלי עם צרפת, שבזכותו עברתי לגור בפריז הודות למלגה אמנותית שהעניקה לי שגרירות צרפת בירושלים בתום לימודי הצילום.

"האנשים שאני מצלם, לרוב אנשים משולי החברה, הם הגיבורים שלי והמראה שלי".

ג"ר:

מה אתה מצפה שאנשים יראו בצילומים שלך?

ר"ב:

אני אוהב את הרעיון שאנשים מסתכלים על אנשים שיש להם דרך חיים שונה משלהם, דרך חיים שלעיתים אנחנו לא רוצים לראות. האנשים שאני מצלם, לרוב אנשים משולי החברה, הם הגיבורים שלי והמראה שלי.

ג"ר:

מהם חלומותיך?

ר"ב:

החלומות שלי רבים, אבל כמו שאומר הפתגם הערבי, "היד קצרה והעין חדה" ("אני רואה טוב ובהיר אבל לא יכול לעשות עם זה כלום", ג"ר).