הביאנלה לאומנויות ולעיצוב – חשיפה ראשונה

ד"ר דבי הרשמן, סמנכ"לית ואוצרת ראשית, מייסדת הביאנלה; אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת ראשית של הביאנלה וחנן דה לנגה, מעצב התערוכה, משתפים אתכם בסיפור הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב תל אביב – פרויקט מוזיאלי חדש, המחבר את כל התחומים, ופורץ את גבולות החומר

ד"ר דבי הרשמן – סמנכ"לית ואוצרת ראשית ומייסדת הביאנלה

הביאנלה, המשתרעת ברחבי המוזיאון, בגלריות, בתצוגות הקבע ובגן, מציגה לראשונה תמונת מצב עדכנית של תחומי האומנויות והעיצוב השונים – בדגש על קרמיקה, זכוכית, צורפות, טקסטיל ונייר, ומציגה אותם כשהם משולבים זה בזה.

תחת הכותרת גוף ראשון. טבע שני, השם שנבחר לתערוכת הביאנלה 2020, מוצגות כ־250 עבודות: אובייקטים פיסוליים, עבודות אמנות, פריטי עיצוב, מיצבים מותאמי חלל ומיצבי חוץ, עבודות וידאו וסאונד, מיצגים ופרויקטים שיתופיים.

בביאנלה, הנערכת בשיתוף עם עמותת אמנים יוצרים בישראל, מוסדות אקדמיים בתחום האומנות והעיצוב ועיריית תל אביב, מציגים 300 יוצרים ישראלים – אמנים המזוהים עם חומר או מדיום מסוים, מעצבי מוצר, מעצבי אופנה, אמנים רב־תחומיים, אדריכלים, וגופי מחקר אקדמיים: המרכז לחקר הטקסטיל בשנקר; התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל; המעבדה לחדשנות במדיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

כחלק מתהליך של התחדשות אמנותית בקשנו במוז"א לחזק ולחדש את הזהות של המוזיאון כמקום ייחודי בארץ, המציג ועושה שימוש בחומר ובתרבות חומרית, לייצוג התרבות המקומית. תחום זה, שבא לידי ביטוי בביאנלות לאומנויות שהוקדשו לחומרים שונים אשר התקיימו כאן במשך 20 שנה, היה אחד התחומים החזקים והבולטים בהם עסק ועוסק המוזיאון. אך כדי לצעוד למאה ה־21, רצינו לעשות משהו חדש שיענה על ההגדרה קראפט ועיצוב עכשוויים, יוזמה בעלת עוצמה, שתחבר את כל התחומים, ותציג בכל שנתיים תמונת מצב עכשווית של האומניות והעיצוב הישראלי.

כך נוצר הפרויקט המוזיאלי החדשני של הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב, ברוח המגמה האמנותית העולמית העכשווית לפרוץ גבולות בין תחומים שונים. אנו סבורים שהדבר נכון גם בהצגת תרבות חומרית. והסיבה לכך היא שבמאה ה־21 תחומי האומנויות (crafts) העיצוב פועלים בשדה משותף של הקשרים, הן מבחינת היחס לטכנולוגיות חדשות והן מבחינת מקורות ההשראה והגירוי ליצירה; הם משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה.

להגשמת החזון הנועז היינו זקוקים ל"נבחרת חלומות" מקצועית. ובחרנו אחת אחת, ואחד אחד. ביצירת הביאנלה מהפרויקטים המוזיאליים הגדולים והמאתגרים שנערכו בארץ, לקחו חלק מטובי האוצרים, המעצבים והמבצעים בישראל.

בראש ובראשונה בחרנו צוות של חמישה אוצרים מתחומים שונים. לאוצרים הראשיים של הביאנלה, אנריאטה אליעזר-ברונר ויובל סער, חברו אוצרי המשנה ניר הרמט, מירב רהט וליאורה רוזין. תחומי ההתמחות המגוונים של צוות האוצרים – מאומנויות ועד לתקשורת חזותית, מאמנות ועד לקשרי הגומלין שבין עיצוב ותרבות – בהובלת אנריאטה, אוצרת ביתן הזכוכית ואוצרת האמנויות של מוז"א, יצרו תערוכה מרתקת, ששורשיה במסורת ארוכת השנים של הצגת תרבות חומרית במוזיאון, וחידושיה המקוריים בחיבור בין הגישות השונות, ובשפה החדשה והמרתקת שיצרו האוצרים בתערוכה זו.

מעצב התערוכה, חנן דה לנגה, מבכירי המעצבים בארץ, מרצה בכיר בבצלאל הוא גם אמן פעיל, המציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, היה המעצב והאמן המתאים להתמודדות עם האתגר ליצור תערוכת ענק שהיא גם יצירה. המעצב הגרפי, קובי לוי מתמחה בעיצוב ומיתוג בתחום התרבות. ועמרי בן ארצי מהסטודיו המבצע, OBA, מתמחה במגוון רב־תחומי של תערוכות ותצוגות, ביניהן תערוכות אמנות, תערוכות ארכיאולוגיה ואחרות.

לצוות היוצרים המוזיאלי הגדול נוספו מאות האמנים המשתתפים בביאנלה, שעבודותיהם נבחרו מבין 3000 הצעות שהוגשו למוזיאון בעקבות הקול הקורא. כולן נכללו תחת התמה און/אוף שפורסמה על ידי המוזיאון בבקשה להצעות ליצירות שבבסיסן ניצב המתח בין שני קטבים: עבר ועתיד, מסורתי וחדשני, אמנותי ופונקציונלי וכן הלאה.

העבודות הנבחרות המוצגות בביאנלה מייצגות מדיומים שונים נעות בין עבודות צורפות זעירות ועד למיצבי ענק, וידיאו, סאונד ופרפורמנס, ובין עבודות מלאכת יד עמלניות ובין עבודות שעושות שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, המקשרות בין קראפט ועיצוב לאמנות עכשווית.

התוצאה יפיפייה כמו שהיא גם חכמה ומאירת עיניים, והמוצגים משתלבים בסיפור מוזיאלי ותרבותי מרתק. אנו במוז"א מקווים כי רוחב היריעה ישמש אבן שואבת לקהל מבקרים גדול ומגוון, ויטיל זרקור מעצים על היוצרים והיצירה הישראלית בתחומי הקראפט והעיצוב העכשוויים.

על האוצרות

אנריאטה אליעזר ברונר, שהובילה ותיאמה את עבודת צוות האוצרים, ליוותה את הביאנלה לאומנויות ולעיצוב מהרעיון הראשוני ועד לימי ההקמה רגע לפני סגר הקורונה, מספרת על התערוכה

אנריאטה אליעזר ברונר – אוצרת ראשית של הביאנלה

הביאנלה מפגישה לראשונה במוזיאון ביטויים שונים של אומנות (קראפט) ועיצוב, ומבקשת למפות את היקפם, לזהות נקודות דמיון ושוני ביניהם, ולהצביע על מגמות וכיוונים חדשים.

בגישתה ה"רב־תחומית" היא שואפת לטשטש גבולות מוכרים ולערער היררכיות קיימות בין תחומים ודיסציפלינות.

הקראפט והעיצוב פועלים כמעין כלים שלובים; הם מחליפים תפקידים ולפעמים מתמזגים יחד. בעוד שהקראפט מבוסס על ידע אמפירי ועוסק בחד־פעמי וביחידאי (one of a kind), מקובל לחשוב שהעיצוב קשור לעולם התעשייה והייצור ההמוני. יחד עם זאת, שניהם מבוססים על ידע חומרי, קשורים קשר הדוק למדע ולטכנולוגיה וקשובים לסביבה ולתמורות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות שמתרחשות בה. שניהם מתקיימים במרחב הקשרים משותף, ניזונים זה מזה ומגיבים זה לזה.

הביאנלה מאפשרת מספר חיבורים:

שם התערוכה, גוף ראשון. טבע שני, מתייחס לאותו חיבור בלתי אמצעי – פיזי, רגשי ומנטלי בין היוצר למדיום המשמש לו, כאמצעי לביטוי עצמי ולאותו הרגל שהופך להיות "טבע שני", כוח מניע ומצפן פנימי. 250 היצירות והפרויקטים שמוצגים במסגרת הביאנלה חולקו לחמישה פרקים תמטיים. גוף ראשון/טבע שני כשם התערוכה; חייבת/צריכה: מעין משחק מילים, שאול מעבודתה של לי חן שבבסיסה רעיון הבהילות והדחיפות כמו גם ערגה וההשתוקקות. לי חן משתמשת במדיום המסחרי של שלטי הניאון להעברת מסרים דו־משמעיים שמתחלפים ללא הרף; פרק נוסף בשם אתה נמצא כאן: אותו ביטוי שגור המציין את מיקומנו על המפה ברגע נתון על מנת לאפשר לנו להתמצא במרחב, משמש כאן כדי לאפיין עבודות שדנות בסוגיות ובנרטיבים מקומיים; הפרק שמיים (ו) ארץ מפגיש בין הגשמי והארצי ובין היבטים רוחניים כמו גם מבקש ללכוד את ההרמוניה ואת החיותּ שבטבע, כשתמיד נקודת המוצא היא החומר כנוכחות פיזית, וירטואלית או מטאפורית; והפרק האחרון, בחזרה לעתיד שבו התקבצו עבודות בעלות זיקה מודעת למסורת, אך נושאות רובד נוסף של פרשנות כתוצאה מן המפגש עם חדשנות וטכנולוגיה.

החיבור והזיקה לעבר מתממש במגוון דרכים:

כמעט מחצית מהעבודות מוצגות בתוך תצוגות הקבע, באתרים ובשטחים הנרחבים של המוזיאון. רבות מהן מגיבות ומתכתבות עם אוספי המוזיאון, הארכיטקטורה שלו, מקומו הגיאוגרפי וההיסטוריה שלו. כך למשל, מגדלי השעם של אבנר שר, שהוקמו בסמוך לישוב הפלישתי של תל קסילה, לא רחוק ממקומו של הכפר הפלסטיני שיי'ח מואניס, ושמשקיפים אל קו הרקיע של תל אביב, מתפקדים כעדות דוממת להיסטוריה של מיקומם.

עבודות אחרות "מתערבות" ממש בתוך חלל התצוגה האינטימי של פריטים מוזיאליים כמו למשל, המיצב של הילה עמרם שיוצר "זעזוע" חזותי/תרבותי – בוטה כמעט – כשהיא שותלת בין מזלפי מי ורדים אסלאמיים, מוצרי צריכה המוניים בעלי ניחוח ורדים סינתטי. כך עמרם מעלה שאלות על תרבות הצריכה והשפע ועל אובדן חשיבותו של החפץ וצמצומו לפונקציה הבסיסית שלו.

וישנן עבודות שמתייחסות לכוחם הסמלי של המוצגים הקדומים: כך למשל, עבודת הווידאו של שיר הנדלסמן שבה הוא מביים מופע אופרה שמתרחש בשמיים בו מרטיר מבקש לחבור לבוראו – ה"אדם" חובר לפריטים הקרמיים המאכלסים את החלל המארח של ביתן הקרמיקה – חומר ביד היוצר.

כל ההתערבויות הללו מאירות באור חדש את הפריטים המוזיאליים שכעת אפשר לראותם לא רק כשרידים דוממים של ימים עברו, אלא כביטויים של תרבות חומרית חיה ומתפתחת.

החיבור בין עיצוב למדע וטכנולוגיה מתבטא בהפיכת הסטודיו למעבדת מחקר המשקפת פרקטיקות עבודה אינטרדיסציפלינריות המאפיינות היום את כל תחומי הידע והיצירה. הביאנלה תאפשר הצצה ייחודית אל מאחורי הקלעים בתהליכי חשיבה וחקירה עיצובית של ארבעה גופים אקדמיים: התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל; המעבדה לחדשנות במדיה של המרכז הבינתחומי בהרצליה; המרכז לחקר הטקסטיל וקבוצת "חילוף חומרים" של שנקר.

על העיצוב

הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב תל אביב, הנערכת במוזיאון ארץ-ישראל, מוצגת בשטחים נרחבים ובחללים מגוונים: בסגנון התצוגה, בשפה העיצובית והחומרית, בתכנים ובאווירה. עיצוב הביאנלה מאתגר מכל בחינה

חנן דה לנגה – מעצב התערוכה

עיצוב ביאנלה שונה מעיצוב של תערוכה רגילה. הביאנלה מלהיבה ומאתגרת, ייחודית בתוכן ובסדרי הגודל, ובעובדה המשמעותית שהיא הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב – מסורת בהתהוות. ראשית התהליך הייתה בהתבוננות מעמיקה בעבודות שיוצגו ובפגישות אינטנסיביות עם האוצרים. בהמשך ערכנו סיורים בשטחי המוזיאון הפתוחים, בתצוגות הקבע ובחללי התצוגה לתערוכות מתחלפות. בסיום מהלכים אלו הגעתי למסקנה שהתערוכה תהיה מורכבת משפות שונות של עיצוב חלל. זו ההנחה הבסיסית שממנה נארגו הפתרונות השונים. לא ראיתי צורך לכפות שפה אחידה על הביאנלה כולה. יצרתי קווים מנחים כלליים, אך כל חלל תצוגה קיבל את ה"אישיות" העיצובית שלו, כל אחד והתנאים המשתנים שבו, לצד היצירות שיוצגו בו. להצעות היו הקשרים אוצרותיים, רעיוניים, חומריים, צבעוניים, תנועה בחלל, תאורה וכדומה, ועדיין, לכל אזור או חלל תצוגה היו לי מחשבות וסקיצות שונות.

למרות החופש האוצרותי שהוכרז בין הדיסציפלינות השונות, הגישה לעיצוב חייבת להוביל את המבקר בתערוכות כך שבכל אחת מהתצוגות החוויה בחלל תהיה נהירה וברורה ומרתקת.

באולם רוטשילד הגדול לדוגמה, הרעיון היה לייצר מרחבי תוכן פתוחים. התוכנית יצרה מרחב "אורבני" מחולק למתחמים בגבהים שונים. המרחב יוצר טיול חופשי ומענג בין משטחי מתכת מרחפים המכילים מספר יצירות, כשכל יצירה מקבלת טריטוריה משלה. החלל כולו פתוח ללא קירות הפרדה כך שהמבקר מזהה את מיקומו בחלל והתנועה אינטואיטיבית. בחלל זה בחרתי בקירות כהים ובתאורה ממוקדת כדי לייצר אוטונומיה לכל עבודה, למרות המשטחים הנרחבים. ב"רחובות" בהן הקהל נע ישנן כיכרות ובקצה כל רחוב ממוקמת עבודה גדולת ממדים. לדוגמה העבודה של מורג'אן אבו דיבה הגורפת את מי הים במגב נחשפת לצופה כבר בכניסה לתערוכה ומשמשת אבן שואבת בקצה "רחוב". ההחלטות החשובות ביותר מבחינתי, מעבר לקבוצות התוכן שנקבעה על ידי האוצרים, היו מיקום כל עבודה בחלל והמוזיקה שהיא יוצרת עם ה"שכנים" שלה כך שכל משטח תצוגה הוא גם תערוכה קטנה בפני עצמה.

בגלרית המגדל, הבחירה העיצובית הייתה שונה. היתה בחירה של חלל הלבן ה- white cube קלאסי. קירות לבנים ותצוגה בהירה ומוצפת אור, כמובן בהתאם לעבודות שנבחרו לחלל זה.

בחללים של תצוגות הקבע (ביתן הזכוכית, קרמיקה, אדם ועמלו וכמובן החוץ) העיצוב לא שינה את החללים הקיימים אלא השתלב בכל חלל לפי אופיו בהתאם לקונספט של הביאנלה.

יש משהו מרדים במושג "תצוגות קבע", שיוצר תחושה ששום דבר לא משתנה. כשאתה מבקר במוזיאון שביקרת בו בעבר, הדילוג על תערוכות הקבע כמעט ודאי. ברגע שמוזיאון פותח את תצוגות הקבע להתערבות עדכנית, חדשה, משתנה, חללי הקבע שוב מסקרנים. תערוכת קבע יכולה לארח אמנים עכשוויים ממגוון תחומים, שבדרך כלל שמחים על ההזדמנות לדיאלוג. ההתערבות יכולה להתבטא במקביל לתערוכה הקיימת או ליצור שכבה חדשה לחלוטין שמתערבת, משנה או אף משבשת את התצוגה הקיימת.

בביאנלה, בביתן הזכוכית, לדוגמה, לצד הכלים העתיקים מוצגת עבודתה של לילך שטיאט – מיצב אור וחומר, site-specific, או עבודתו של אנדריי גרישקו, שמגיבה ל"פך הכחול של אניון" – יצירת פאר של זכוכית עתיקה מהמאה הראשונה לספירה, מאוסף המוזיאון – שמשוכפלת במדפסת תלת־ממד וחושפת את מה שאבד בכל שכפול.

בעולם הטכנולוגי העכשווי נוצר רעב לקראפט. מסכי המחשב והיכולות הטכנולוגיות סביב הדמיות של מציאות רבודה (Augmented Reality – AR) ומציאות מדומה (Virtual Reality – VR), משחקי מחשב וכדומה, בצד עולם הדפסות התלת־ממד שהן חומר מתמצק מסוגים שונים, יצרו ממשק חדש. יוצרים מתחומים שונים יוצרים מפגשים חדשים בין קראפט לחומר דרך טכנולוגיה. ההתפתחות הטכנולוגית המואצת היום מייצרת תנועת נגד, שבה החומר ואף טכנולוגיות עתיקות חוזרים לשיח עכשווי. לצד מהלך זה יוצרים שאינם מגיעים מעולם הקראפט דווקא מחפשים את המגע בחומר ההיולי, הראשוני. זהו גל עשייה שכרגע פופולרי ומחר יכול לקבל כיוון חדש, בהתאם לשינוי נסיבות או לפיתוח טכנולוגי מרחיק לכת.

להאזנה לפודקאסט הקליקו כאן

לצפייה בסרטון הביאנלה הקליקו כאן