המדריך הקולי: האזינו להסברים מרתקים על עבודות הביאנלה

המדריך הקולי של הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב כולל כ-60 תחנות המפוזרות בכל מוקדי התערוכה, הן בגלריות והן בשטחי החוץ. כל תחנה מתייחסת לעבודה אחת. המדריך כרוך בהורדה פשוטה של האפליקציה באמצעות סריקת ברקוד בטלפון.

להורדת המדריך הקולי סרקו את הקוד:

כמה עבודות שמופיעות במדריך הקולי:

בעבודה לערום יעל ליבנה ורחל שרייבר חוזרות אל הרוג'ום, מבנה אבנים קדום ששימש לסימון מקום קבורה, ויוצרות אותו מלבד – בד לא ארוג העשוי מסיבי צמר. הנופך המדברי העולה מצבעי העבודה, מגולם גם בחומר – צמר שמקורו בעדרי צאן הרועים במדבר, וגם בתהליך העבודה שכלל העתקה ויצירה מחדש של אבנים ממכתש ירוחם. זיקה זו למדבר משקפת את החיבור האישי של האמניות למרחב זה, כמי שמתגוררות ויוצרות בו, ובה בעת מהדהדת תמונת נוף קדומה. ואכן, ליבנה ושרייבר חוזרות בעבודתן למלאכה נשית קדומה – הליבוד. את אבני הרוג'ום הנוקשות, העמידות והדחוסות הן מחליפות בלבד – חומר טבעי רך, גמיש וקל המעוצב כמעטפת חלולה המזכירה מיכל או רחם, ובכך הן מעניקות למבנה איכות נשית מובהקת. עם זאת, בחירתן של היוצרות להקים מבנה הנצחה דווקא מחומר מתכלה וקליל מעוררת שאלות ומזמנת פרשנויות. לדבריהן חומרים מתכלים, כמו צמר או צמחים, היו מרכיב מרכזי במלאכות נשיות קדומות, וזו גם הסיבה לכך שתוצריהן לא שרדו וסיפורן כמעט ונשכח. אם כן, נראה שבאמצעות רוג'ום הלבד מבקשות האמניות להפך את גזירת השכחה, להנציח ולהוקיר יצירה נשית קדומה ומפוארת, ולהדגיש את כוח החיים והנצחיות הטמון דווקא במחזוריות הלידה והמוות האופיינית לה.

האמנית דינה שנהב יוצרת בפחם ובשבבי עץ מרוסקים מיצב של הרס וחורבן. אבנים, חלקי חומר ומשטחים פזורים בסדר כאוטי, כמעין תמונה מופשטת. כותרת היצירה עיר עומדת בניגוד גמור לעיי החורבות, לקווים ולצורות חסרות הפשר הנגלים לנגד עינינו. שנהב למעשה מבקשת מאתנו להרכיב משקפיים "ארכאולוגים" שמבעדם שברי המידע החומרי מתורגמים ומותמרים לכדי מציאות חיים אנושית ותרבותית תוססת ועשירה. מתוך ראייה זו קם ומתהווה המרחב הסתום ומעורר הרתיעה לכדי אתר ארכאולוגי של יישוב קדום. מרגע זה האבנים, הפחם, שבבי העץ, הצורות וקווי המתאר הופכים למבנים ציבוריים, בתים, חצרות, כיכרות ושווקים; העזובה והריקנות מתמלאות בבני אדם – נשים, גברים, ילדים וילדות – עובדים, נחים, עצובים, אוהבים – ממש כמונו. המפגש בין ההרס החומרי להכרה במרקם האנושי שהיה בו מזכיר לצופה את היות החורבן מצב משני, כזה שתמיד קדמו לו חיים, שגרה, תקווה ואולי אף אמונה שדבר כזה אינו יכול לקרות.