קו רקיע, 2018, אפרת אייל

מה

חומר קרמי ליציקה; בניית יד, זיגוג

מי

אפרת אייל, ילידת 1967

למה

"נושא עבודתי הוא הנכחת והדגשת פוטנציאל השבירה וההרס הקיים בחומר הקרמי, ולעומתם, האפשרות והיכולת לתיקון, צמיחה ובניה מחדש. יצירה חדשה נבנית על חורבות יצירה קודמת, בדומה לתהליכים טבעיים ותרבותיים שאנו עדים להם סביבנו, כמו לדוגמה, טרנספורמציות ועיוותים של נופים טבעיים ועירוניים עקב ניצול לא מבוקר של משאבי טבע וייצור פסולת.

עבודה זו מורכבת מחיבור והרכבה של חפצי רדי מייד יצוקים לתבנית, ביחד עם שברים ושאריות שלהם, במצבי עיבוד שונים של החומר. הצירוף של כל החלקים הללו נעשה בשיטות השונות שיש לחומר הקרמי להציע כדי לחבר חלקים יחד, ללא התחשבות בתהליך העבודה המסורתי.

בעבודה המסורתית עם החומר הקרמי, ההיררכיה של שלבי העבודה בחומר מאד ברורה ונעה קדימה אל סוף ידוע: מהחומר הרטוב לחומר היבש, ביסק, גלזורה, ולפעמים הדפס. השריפה משולה לתהליך מוות, תהליך של קיבוע שהוא לא הפיך. השבר נתפס כמשהו שרצוי להימנע ממנו, להיזהר, ואם התרחש צריך להתחיל הכל מהתחלה, או לשחזר, להחזיר למסלול.

אני רוצה להפוך את השבריריות המאפיינת את עבודות הקרמיקה, ממשהו שחוששים ומנסים להימנע ממנו, למשהו אורגני וטבעי המאפשר צמיחה והתפתחות חדשה. בעבודה זו אני מציעה גישה חדשה לתהליך העבודה בחומר, המערערת על הסדר הקיים, ומטילה ספק בכל שלב בתהליך. מה נחשב חומר גלם? מה אפשר לחבר ביחד? מתי מסתיים תהליך היצירה? בגישה שאני מציעה יש תהליך עבודה מתמשך, נקודות התחלה וסיום שאינן מוגדרות, ויצירות בחומר שהן בלתי נגמרות ומשתנות ללא הרף. דרך גמישה זו של עבודה מאפשרת לחקור ולהרחיב את אפשרויות הביטוי בחומר, תוך ניצול מלוא הפוטנציאל שלו.

הקלות שבה ניתן היום לייצר דברים חדשים אחראית בעיני במידת מה לתרבות הצריכה של היום של "השתמש, זרוק וקנה חדש". לחפצים יש חיים קצרים ואין בהם מקום לפגמים. התנועה קדימה היא לעבר חדשנות טכנולוגית, תנועת של התרחבות בקצב מהיר לעבר טריטוריות חדשות.

עבורי השדה של הקראפט הוא המקום האנושי. מקום של צמיחה והתפתחות, של תיקון. תיקון לא במובן של שחזור (רסטורציה) אלא יותר במובן הביולוגי אבולוציוני של רגנרציה – צמיחה מחדש על בסיס קיים".

איפה

העבודה מוצגת בגלריית המגדל, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב, מוז"א – מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.